השופט שטיין כינה בשם "תקלה רבתי" את אופן ניהולו של תיק שוד ע"י הפרקליטות והמחוזי, לאחר שנקבע עונש מקל משיקולי שיקום. ההליך הפלילי היה שגוי מתחילתו ועד סופו. זעקת השיקום של המערער נשמעה במלוא עוצמתה, ואילו שלושת קורבנותיו היו לשחקני רקע. העונש הקל לו זכה המערער הוא בגדר זכייה מהפקר
המערער הוא אדם צעיר, בן תשע עשרה וחצי במועדים הרלוונטיים, שמסלול חייו היה נורמטיבי. הוא מעד מעידה קשה וחד-פעמית בלילה אחד, שבו ביצע שלושה מעשי שוד כלפי עוברי אורח. לגרסתו, היה נתון באותה עת תחת השפעת אלכוהול באופן שפגע בשיקול דעתו. המערער שהה במשך חודש וחצי במעצר מאחורי סורג ובריח, ולאחר מכן שהה בחלופת מעצר תקופה ממושכת. מיד לאחר שנעצר הוא הודה בהזדמנות הראשונה, שיתף פעולה באופן מלא עם ההליך הטיפולי ועמד בכל התנאים המגבילים שנקבעו בעניינו. מאז הוא נמצא במסלול עקבי של שיקום וטיפול. הצדדים הגיעו להסדר טיעון שלא כלל הסכמה לעניין העונש, שבמסגרתו הודה המערער בשלוש עבירות של שוד לפי סעיף 402(א) לחוק העונשין. בו ביום ניתנה הכרעת הדין בבית המשפט המחוזי אשר הרשיעה אותו, ובית המשפט המחוזי הורה על הגשת תסקיר. שירות המבחן התרשם כי המערער התמסר באופן מלא להליך הטיפולי, וקבע כי בשל רצונו העז להתגייס לצבא, הטלת עונש מאסר בפועל תוביל להפסקת ההליך הטיפולי ותפגע באופן משמעותי בשיקומו. לפיכך, הומלץ על השתת עונש מאסר לביצוע בדרך של עבודות שירות. על המערער הושת עונש מאסר בפועל של שנה. המערער הגיש על כך ערעור, ורכיב המאסר בפועל עוכב, בהסכמת המדינה. המערער המשיך ללכת בדרך שיקומית מרשימה ושרות המבחן המליץ להמיר את עונש המאסר בפועל שהוטל על המערער בעונש של עבודות שירות למשך התקופה המקסימלית הקבועה בחוק.
לעמדת המדינה, במקרה מיוחד זה היא מותירה את ההכרעה בשאלה אם יש להקל בעונשו של המערער לשיקול דעתו של בית המשפט.
כב' השופטת ד' ברק-ארז פסקה כי יש לקבל את הערעור על-דרך של המרת עונש המאסר בפועל שהוטל על המערער בעונש מאסר לתקופה קצרה יותר, שירוצה בדרך של עבודות שירות. זאת בשל שהצטברו נסיבות החורגות הרבה מעבר לשיקולי קולא רגילים של גיל צעיר והעדר עבר פלילי. ההרתעה הושגה, החרטה היא כנה, המעידה חד-פעמית, ובעיקר – הדרך השיקומית היא מרשימה, ובנסיבות שנוצרו אין לקטוע אותה. הטלתו של עונש מאסר לריצוי בפועל בהיקף שעליו הורה בית המשפט המחוזי הייתה במקרה זה בבחינת "לא בשר לא חלב" – מחד גיסא, מדובר בעונש אשר משקף הכרה בכך שאין למצות את הדין עם המערער, ומאידך גיסא, הכניסה למאסר בפועל הייתה קוטעת באחת את ההליך הטיפולי המשמעותי שהחל בו. מוטב לתת משקל מלא לנסיבות הנזקפות לזכותו של המערער במקרה ייחודי זה, באופן שיטה את הכף לטובת האפשרות של שיקומו. משכך, יש ללכת בדרך שהתווה שירות המבחן, ואף המדינה ראתה זאת בעין טובה. אין בכך כדי לגרוע מחומרת העבירות שבהן הורשע וממדיניות הענישה הנהוגה ביחס אליהן, אלא שדרכה של חריגה ממתחם הענישה מטעמי שיקום להוביל לעונש שאינו משקף את חומרת העבירות, בשים לב לנסיבותיו המיוחדות של המקרה. אשר על כן, נקבע כי יש לקבל את הערעור במובן זה שחלף עונש המאסר בפועל, המערער ירצה עונש מאסר בן תשעה חודשים, בדרך של עבודות שירות, ככל שיימצא מתאים לכך. מובהר כי תקופת המעצר שריצה לא תנוכה מעונש זה. כמו כן, יוטל עליו צו מבחן למשך שנה, ובמסגרתו ימשיך את השתתפותו בקבוצה הטיפולית וכן יקבל טיפול פרטני, הכול בהתאם להוראות שייתן שירות המבחן. הממונה על עבודות השירות יגיש חוות דעת בעניין התאמתו של המערער לעבודות שירות, ולאחר מכן יינתן פסק דין משלים בעניינו. יתרה מכך, נקבע כי המערער הוא אדם צעיר שמעד, אך גם השכיל לעלות מחדש על דרך ראויה. במקרה מיוחד זה, שבו הוא הושיט יד, נמצא לנכון להושיט יד לעברו. אין לומר שנפגעי העבירה לא היו נגד עיניו של בית המשפט המחוזי, וזאת כאשר נזקיהם פורטו בגזר הדין ואף הוגשה הצהרה של נפגע העבירה. אכן יש לחוש לאמפתיה כלפי נפגעי עבירה – בכלל ובמקרה דנא בפרט, אך מאידך, אין לקבוע כי מתן משקל לשיקולי שיקום במקרה בעל אופי חריג מבטא התנכרות כלפיהם. מדיניות ענישה מחמירה כלפי עבירות שוד, יכולה לדור, בכפיפה אחת עם הקלה במקרים חריגים המצדיקים זאת מטעמי שיקום.
כב' השופט א' שטיין העיר על האמור, וקבע כי על-כורחו הוא מצרף אני את דעתו לתוצאת הערעור. ההליך הפלילי אשר בא לסיומו במסגרתו של הערעור דנא אינו אלא תקלה רבתי, שלא היה בידי בית המשפט לתקנה. המערער ושלושת חבריו שדדו שלושה קורבנות תמימים שלא יכלו להגן על עצמם. עסקינן בשלושה מעשי שוד בחבורה, שעונשו המרבי של כל אחד מהם הוא 20 שנות מאסר, כאמור בסעיף 402(ב) לחוק העונשין. אם כך הוא הדבר, כיצד פסק הדין מסתפק בעונש של 9 חודשי עבודות שירות, שהינו קל כנוצה בהתחשב בחומרת העבירות בהן נמצא המערער אשם. מטעמים שלא הובררו, פרקליטות המחוז העמידה את המערער לדין בגין עבירת שוד רגילה, כמשמעה בסעיף 402(א) לחוק העונשין – עבירה שאינה מכילה בתוכה נסיבה מחמירה של "שוד בחבורה". לא זו אף זו: בית משפט קמא ראה בשלושת מעשי השוד "אירוע אחד", כמשמעו בסעיף 40יג(א) לחוק העונשין – סיווג שברגיל מביא להקלה משמעותית בעונשו של העבריין, בהשוואה למקרים של ריבוי אירועים עברייניים עליהם חל סעיף 40יג(ב) לחוק. בהליכי מתן גזר הדין, זעקת השיקום של המערער נשמעה במלוא עוצמתה, ואילו שלושת קורבנותיו היו, במקרה הטוב, לשחקני רקע, ותו לא, אחרי שפרטי הפגיעה האינדיבידואלית – הפיזית והנפשית – בכל אחד ואחד מהם עומעמו, אם לא נמחקו כליל מהזיכרון המשפטי, בעקבות ההחלטה לראות בשלושת מעשי השוד אירוע אחד. בית משפט קמא הטיל אפוא על המערער עונש קל במידה מפליגה – אשר הסתכם ב-12 חודשי מאסר מאחורי סורג ובריח. פרקליטות המדינה נוכחה לדעת כי בהתחשב בשיקולי השיקום ובניכוי ימי מעצרו, תקופת המאסר שיהא על המערער לרצות בין כותלי הכלא לא תשרת את האינטרס הציבורי בענישה כדבעי, ועל כן היא לא התנגדה להפחתת עונש זה לתשעה חודשי מאסר אשר ירוצו בעבודות שירות.
זאת ועוד, נקבע כי ההליך הפלילי היה שגוי מתחילתו ועד סופו. נכון היה להעמיד את המערער לדין בגין שלושה מעשי שוד בחבורה, ואף בית משפט קמא טעה בסווגו את מעלליו של המערער – שלוש עבירות שוד, שכאמור הותירו אחריהן שלושה קורבנות – כאירוע פלילי אחד. יתרה מכך: אף בהנחה השגויה של בית משפט קמא, שכביכול מדובר באירוע אחד, מן הדין היה להטיל על המערער, בהתחשב בגילו הצעיר, בעברו הנקי מהרשעות, ובשאר הנסיבות המקלות, מאסר בפועל לתקופה של 30 חודשים לפחות. אדם מן היישוב צריך להתהלך ברשות הרבים בביטחון מלא ומבלי לחשוש שיכוהו וישדדוהו. מעשיהם החמורים של המערער וחבורתו פגעו בביטחון זה, לצד הפגיעה הקשה בשלושה קורבנות. במקרים חמורים כגון דא, אין אפוא מקום להטות אוזן קשבת לבקשות שיקום. יש להעדיף את הצורך האקוטי להגביר את ביטחונם האישי של תושבי המדינה ואורחיה על ידי הרחקת עבריינים מסוכנים מהמרחב הציבורי לתקופות ממושכות. כמו כן חובה להבטיח כי עונשו של העבריין ירתיע עבריינים פוטנציאליים וישקם את ערכו המוסרי של קורבן העבירה כאדם בן חורין, אחרי שהעבריין שלל ערך זה ממנו, או הפחיתו, על ידי מעשה אלים ופוגעני. כב' השופט א' שטיין הוסיף וקבע כי אכן, את הנעשה לא ניתן לתקן. עמדתה הנוכחית של פרקליטות המדינה מובנת, והיא אינה משאירה ברירה זולת קבלת הערעור, כאמור בפסק דינה של כב' השופטת ד' ברק-ארז. לא נותר אלא לשוב ולהדגיש כי העונש הקל לו זכה המערער הוא בגדר זכייה מהפקר ותוצאה של תקלה רבתי. תקלה זו, אין בה כדי ליצור תקדים מכל סוג שהוא בענייני ענישה. יש להביע תקווה שתקלות כאלה לא תקרנה בעתיד. כב' השופט הוסיף כי לבו עם הקורבנות, והוא מצר על כך שקצרה ידו מלקיים את זכויותיהם.
לסיכום, הערעור מתקבל.
המערער יוצג ע"י: עו"ד עדי בוקר; המשיבה יוצגה ע"י: עו"ד מסעד מסעד
