המחוזי קבע כי פקיד השומה התרשל וגרם לנזק ראייתי כאשר ביער את מסמכי הנישום, ומשכך לא יוכל לגבות מס משנת 1998. הנזק הראייתי מונע מהנישום להוכיח את העובדות הנטענות, ואינו מאפשר לבחון את התנהלות פקיד השומה. לא די בחשדות בעלמא כדי להצדיק שומה כעבור עשרות שנים
עסקינן בערעור כנגד שומה בצו שהוציא פקיד שומה בספטמבר 2021, במסגרתה נקבע כי יש לחייב את המערער במס בגין תוספת הכנסה מעסק או משלח יד בסך 381,697 ₪ (קרן מס) לשנת המס 1998. המערער הינו מסגר והבעלים של חברה אשר החלה לפעול בשנת 1995. הערעור דנן והשומה בה הוא עוסק - עניינם בשומה האישית שיצאה למערער בלבד. בתחילת שנת 2000 המערער הגיש דו"ח מס לשנת 1998 - שנת המס שבמחלוקת. פקיד השומה ביער את תיק המסמכים של המערער ושל החברה, ואף לא שמר צילום מהמסמכים. בשנת 2002 עזב המערער את ישראל לארה"ב, והוא חי בה עד היום. בעת עזיבת הארץ, לא עדכן את כתובתו במרשמי פקיד השומה. בשנת 2003 הוציא פקיד השומה שומה לפי מיטב השפיטה, לכתובתו של המערער בישראל. בסוף שנת 2014, ביקש המערער לשוב לארץ. הוא מינה רו"ח לטפל בענייניו הכספיים וזה יידע אותו אודות השומה לשנת 1998. פקיד השומה דחה את בקשת המערער לארכה בהשגה והמחוזי דחה את ערעורו תוך שהוא קובע כי המערער הוא האחראי לנזק הראייתי שנגרם. בערעור לעליון נקבע כי הנזק הראייתי שיוצר קושי ניכר לקיים כיום דיון על השומה, רובץ לפתחו של פקיד השומה. בעקבות פסיקה זו, הגיש המערער השגה. במסגרת השומה הנוכחית חזר בו פקיד השומה לחלוטין מהשומה המקורית שיצאה בשנת 2003. סכום ההכנסה שנקבע בשומה הנוכחית נמוך יותר באופן ניכר.
המערער טען כי לא ניתן כיום, למעלה מ-20 שנים לאחר שנת המס בה מדובר ובהינתן כי התיק בוער ואפילו הדוחות אינם קיימים, לערוך דיון ענייני אודות השומה. מדובר בנזק ראייתי, אשר כפי שקבע בית המשפט העליון - רובץ לפתחו של פקיד השומה. בנסיבות אלה ולאחר שהבין בעצמו כי השומה המקורית מופרזת ובלתי סבירה, היה עלי פקיד השומה להימנע מהוצאת כל שומה.
לעמדתו של פקיד השומה, הוא הפנים את פסק הדין של בית המשפט העליון, כאשר הפנמה זו באה לידי ביטוי בביטול השומה המקורית. השומה הנוכחית שקבע היא שומה סבירה ואף מתונה, המבוססת על תדריך כלכלי, ויש להותירה על כנה.
כב' השופט א' גורמן פסק כי יש לקבל את הערעור. זאת לאור פסק הדין של בית המשפט העליון, אשר קבע בבירור כי פקיד השומה הוא שאחראי לנזק הראייתי שנגרם, ובהינתן שהמדובר בשנת מס מאוד רחוקה ולכן לא ניתן באמת לזכור במדויק את שאירע, ודאי כשלוקחים בחשבון את גילו של המערער. בנוסף, מסמכים של ממש איין, וכשלוקחים בחשבון כי אין המדובר כלל במקרה מהסוג בו ברור כי המערער העלים בדיווחיו הכנסות - היה מקום בנסיבות העניין להימנע מהוצאת השומה החדשה. התנהלות פקיד השומה אשר גילה מסמכים שעשויים להיות רלוונטיים ולא טרח לחושפם עד ימים בודדים לפני דיון שמיעת הראיות וחלק מהחומר (ההסכם של מנהל מע"מ עם החברה לשנת 1998) לא חשף כלל, אף היא רובצת לפתחו ותומכת בנסיבות העניין בקביעה כי דין הערעור להתקבל. בית המשפט העליון ציין מספר טעמים מדוע יש להשיב את התיק לדיון בהשגה, וזאת על אף השנים הרבות שחלפו מאז הוצאת השומה. הטעם הראשון נעוץ בהתנהלות פקיד השומה אשר לא ברור אם שלח את נימוקי השומה אי פעם למערער, וכן לא ברור האם נקט בפעולה כלשהי כדי ליידע את המערער אודות השומה. ביעור התיק אינו מאפשר עמידה על עניינים אלה. הקביעה בעניין הנזק הראייתי, אינה אמרת אגב של בית המשפט, אלא היא הכרעה בעניין שעמד לפניו לערעור. זוהי פסיקת בית המשפט העליון, המחייבת ואותה יש ליישם. בית המשפט העליון קבע כי השומה המקורית מעוררת ספק באשר לסבירותה, וקביעה זו רחוקה ממתן אישור מראש לשומה חדשה.
בהמשך לאמור, נקבע כי משמעות הקביעה כי פקיד השומה אחראי לנזק הראייתי הינה העברת נטל ההוכחה אל כתפיו. הנזק הראייתי הנובע מביעור התיק, נגרם בשל רשלנות פקיד השומה. בשומה הנוכחית שקבע פקיד השומה קבע הוא תוספת הכנסה, הכיר בהוצאות מסוימות - ואת ה"הכנסה החייבת" שנותרה (בסך 381,697 ₪) חייב במס. השומה אפוא היא שומת הוצאות. אכן השומה אינה סובלת מאותה חוסר סבירות ממנה סבלה השומה המקורית, שהייתה על סכום חריג, אולם עדיין היא לוקה בחסר. אין מקום לשלול דיווח שהוגש על-ידי נישום, אלא אם יש לכך הצדקה. לא ניתן לקחת מחזור הכנסה של אדם, וליישם לגביו תדריך כלכלי והנחות כלליות אחרות ובהתאם לכך לקבוע את שומתו - אלא אם יש לכך הצדקה. בהעדר הצדקה, יש לכבד את הדו"ח שהוגש ולהימנע מהוצאת שומה. ספרי המערער לא נפסלו, לא על-ידי אנשי מנהל מס ערך מוסף ולא על-ידי מפקחי פקיד השומה - אשר ראו בזמן אמת את דיווחיו ואת ספריו. אכן, ניתן להוציא שומה לפי מיטב השפיטה וגם כזו המבוססת על תדריך כלכלי, גם כאשר ספריו של הנישום לא נפסלו, אלא שצריכה להיות הצדקה ברורה ומשכנעת לשם כך. סך ההוצאות שדווחו זהה לסך ההכנסות, ובדרך זו למעשה אופסה ההכנסה ולא שולם מס - מלבד המס על המשכורת שמשך המערער. אין ספק כי דיווח מסוג זה מחייב בחינה ובדיקה שומתית, אלא שכאן נכנס לתמונה הנזק הראייתי שגרם פקיד השומה, ואשר לא איפשר את קיום ההליך השומתי ובחינת ההוצאות שפקיד השומה שלל את ניכויים.
זאת ועוד, נקבע כי המערער טען כי פעילותו הכלכלית בוצעה בפועל באמצעות החברה, וכי הוצאת החשבוניות בכובעו האישי - לא שימשה אלא כצינור להעברת ההכנסה לחברה. לו היו בידי בית המשפט הדוחות של המערער ושל החברה - אותם ביער כאמור פקיד השומה, ניתן היה לראות אם ההוצאות שנוכו הן למעשה תשלומים מקבילים אל החברה - אליה הועברו ההכנסות והיא שדיווחה עליהן. טענה זו מתיישבת עם העובדה המוסכמת ולפיה העובדים במסגרייה הועסקו על ידי החברה ולא על-ידי המערער. המערער טען כי ייתכן ובחשבון החברה היו עיקולים, דבר שהצדיק את קבלת תשלומים מלקוחות בכובעו האישי. מדובר בטענות שניתן היה לברר בנקל - אם היו לפנינו דו"ח המערער ודו"ח החברה, אלא שבהעדרם - כתוצאה מכך שפקיד השומה ביער את התיק, אין שום דרך לברר את הדברים. בהעדר מסמכים אלה, אין שום דרך לדעת האם שומת פקיד השומה נכונה אם לאו. כיצד ניתן לבחון פסילת ניכוי הוצאות שדווחו, כאשר לא ניתן לדעת באילו הוצאות מדובר. ככל שההכנסה דווחה כולה במישור החברה, הרי שאין הצדקה כלכלית להוצאת השומה במישור היחיד. פקיד השומה טוען כי אף לחברה הוצאה בשעתו שומה, אלא ששוב נקלעים אל אותה אפלה ראייתית ואל אותו מבוי סתום. מעבר לכך ששומה זו אינה נשוא הדיון כאן, הרי ששוב - לא ניתן כיום לבוחנה - בשל התנהלות פקיד השומה. לא די בחשדות בעלמא כדי להצדיק שומה כעבור עשרות שנים. ישנה עמימות עובדתית באשר לאופיין של ההוצאות עליהן דיווח המערער, שנוצרה כתוצאה מביעור התיקים ומהתרשלות פקיד השומה. הנזק הראייתי מונע מהמערער להוכיח את העובדות הנטענות, ואינו מאפשר לבחון את התנהלות פקיד השומה, האם שלח במועד כלשהו את נימוקי השומה והאם יידע בדרך כלשהי את מייצגי המערער אודות השומה שהוציא. שיקולי הצדק אכן מצדיקים את יישום היפוך הנטל הראייתי, דבר אשר יעודד הן את שמירת הראיות והן את ההתנהלות המתבקשת מצד פקיד השומה במקרים מסוג זה. בשל העמימות העובדתית - בהינתן ביעור התיק וחלוף השנים, אין בידי פקיד השומה להוכיח כי טענתו של המערער אינה נכונה וכי מדובר בהוצאות שיש מקום לפוסלן.
לאור כל האמור, נקבע כי פקיד השומה יישא בהוצאות המערער בסך 70,000 ₪. בקביעת סכום ההוצאות בית המשפט התחשב, מחד, בהטרדה היתרה שנגרמה למערער, אשר בנסיבות העניין ולאחר פסק הדין של בית המשפט העליון - היה צריך מראש להימנע ממנה. מנגד, המערער מלכתחילה לא נהג כדין כאשר לא עדכן את כתובתו - דבר שאם היה עושה היה מייתר את הפרשייה כולה, וכן לכך שבסופו של חשבון ננקטה כלפיו גישה מקלה אשר פטרה אותו מכל תשלום מס - אשר אם פקיד השומה היה נוהג כנדרש ייתכן כי היה עליו לשאת בו. בנסיבות אלה, יש מקום להשית על פקיד השומה הוצאות בסכום ממשי, אך כזה המאזן בין הדברים.
לסיכום, הערעור מתקבל.
המערער יוצג ע"י: עו"ד אברהם קרן; עו"ד אסף אפרתי; עו"ד שוהם שאוליאן; המשיב יוצג ע"י: עו"ד שירה קידרון – גוטליב
