ביה"ד הארצי דחה תביעת רתך שאצבעותיו נקטעו במקום העבודה תוך שימוש במסור לצורך תחביב הנגרות. נקבע כי הפעולה חסרת זיקה לסוג העבודה. העובדה שהעובד חיבר דיסק לחיתוך עץ, שאינו חלק מציוד המפעל, תוך שפירק את המיגון, מהווה שימוש בכלי של המעסיק שלא למטרה אליה נועד, ומנתקת זיקה סבירה לעבודה
במרכז הערעור ניצבת השאלה מה דינה של פגיעה שמתרחשת במקום העבודה, תוך כדי עיסוק בתחביב פרטי. בית הדין האזורי דחה את תביעת המערער וקבע כי לא התקיימו התנאים להכרה בפגיעה בעבודה בהתאם להוראות הדין והפסיקה. המערער הועסק כרתך דודי שמש במפעל, ועת עסק בחיתוך עץ במסגרת תחביב פרטי, נפגע קשות בידו השמאלית, עד כדי קטיעת חלק מאצבעותיו. המערער טען כי הדבר נעשה בידיעת המעסיק ובהסכמתו, התאונה ארעה תוך שימוש בכלי עבודה השייך למפעל, בזמן העבודה, ולכן יש להכיר בתאונה כפגיעה בעבודה. מנגד, המוסד לביטוח לאומי גרס כי המדובר בתחביב פרטי, שאינו קשור לעבודה.
לטענת המערער, אין בעצם העובדה שהמבוטח "עשה לעצמו" בזמן העבודה, במקום העבודה, כדי לשלול את הכיסוי הביטוחי החל עליו. די בכך שקיים קשר לתנאי העבודה וסביבותיה, גם אם הפעולה אינה משרתת את אינטרס המעסיק, על מנת להכיר בתאונה כפגיעה בעבודה.
לעמדת המוסד לביטוח לאומי, אין מקום למתוח את גבולות הכיסוי הביטוחי של נפגעי עבודה מעבר לסביר, בשל ריחוק הקשר הסיבתי הנדרש בדין.
כב' השופט א' סופר פסק כי יש לדחות את הערעור. סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי, קובע כי תאונת עבודה לעובד היא "תאונה שארעה תוך כדי ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו". זהו הסעיף שנועד לתת כיסוי ביטוחי למי שנפגע תוך כדי ועקב העבודה. אין מדובר במנגנונים נפרדים – מבחן הזמן והסיבה – אלא במבחן אחד המורכב משניים. הזיקה הפנימית בין המבחנים באה לידי ביטוי, בין היתר, בסעיף 83 לחוק הקובע כי מבחן הזמן ("תוך כדי") מקים חזקה לסיבה ("עקב"), כשחזקה זו הינה עובדתית, וניתנת לסתירה. משמע, לא כל פעולה הנעשית תוך כדי העבודה תהווה תאונת עבודה, שכן נדרשת בחינה אם זו בוצעה עקב העבודה, כשנקודת המוצא – הניתנת לסתירה – היא כי פעולה הנעשית תוך כדי זמן העבודה היא גם עקב העבודה. לצד זאת, סעיף 80 לחוק הרחיב את המקרים שיוכרו כפגיעה בעבודה הגם שלא בהכרח בוצעה תוך כדי העבודה או שזיקתה לעבודה רופפת אך היא מוצדקת מטעמי מדיניות אחרים- כגון תאונה שאירעה בדרך לעבודה או בחזרה. כלומר, הבחינה אינה טכנית, אלא מהותית ולכן עצם התרחשות תאונה בזמן העבודה או במקום העבודה אינה מביאה למסקנה של הכרה באירוע כפגיעה בעבודה, כשם שעצם התרחשות תאונה מחוץ למקום העבודה, בזמן העבודה או לאחריה, לא די בה כדי לשלול הכרה באירוע התאונתי כפגיעה בעבודה. הרציונל העומד בבסיס הסעיף הינו בהתייחסות רחבה יותר שחולשת על מגוון פעולות המתרחשות בזמן העבודה, או מעבר לו, ובלבד שתהיה להן זיקה סבירה לעבודה. לא כל פגיעה מחפץ הנמצא במקום העבודה לצרכי העבודה נחשבת תאונת עבודה, שכן במקרים בהם הפגיעה אינה תוצאה של העבודה יש להוכיח כי הפגיעה נגרמה בידי אדם וכי "הנפגע לא היה שותף לגרימת הפגיעה" (סעיף 80(3) לחוק).
בהמשך לאמור, נקבע כי ההלכה הפסוקה מתייחסת לכל הקשור לפעילות נלווית המתרחשת שלא בשעות העבודה ולא במקום העבודה, כאשר מדובר בפעילויות כגון השתלמויות ונופש. זאת, מתוך הכרה כי בשוק התעסוקה המודרני למעסיק יש אינטרס בפעילות מחוץ לשעות העבודה, לאור החשיבות בפיתוח והעמקת הקשר בין העובדים לבין עצמם ובינם למקום העבודה. הדגש במבחנים שנקבעו בפסיקה בכל הקשור לניתוח הזיקה בין הפעילות לבין העבודה, הינו על רלוונטיות וסבירות. בעניין קיפרמן צוין כי "אין להרחיב את גבולותיה של תאונת העבודה אל מעבר לגבולות הסבירות כדי כך שעובד המשתתף באירוע חברתי יהנה מהגנה... ללא כל אבחנה ושרוחבה למצער כמכלול שעות האירוע..." (עב"ל (ארצי) 825/06). אין חולק כי התאונה בעניין דנא ארעה שלא במהלך ביצוע העבודה אותה המערער מבצע כרגיל, אבל בשונה מאחרים התאונה קרתה במקום העבודה ולא מחוצה לו. בעניין בן לולו (דב"ע (ארצי) לט/01-98), מדובר היה בעובד המשמש כמחסנאי במפעל בו קיימת נגריה. המעסיק נהג לאפשר לעובדיו לבצע בנגריה עבודות לצרכיהם הפרטיים תוך קבלת אישור מראש ובכתב לכך. לעובד ניתן היתר ובמהלך הקצעת קרש הוא נפגע. פעולה זו נעשית לאחר שסיים לבצע עבודת פריקה. בית הדין הארצי קבע כי מדובר בפגיעה בעבודה, וכי העובדה שהעובד עשה בזמן הפגיעה "לעצמו", אינה מוציאה את האירוע מגדר תאונת עבודה. בית הדין סבר כי הפעולה שביצע העובד התיישבה עם הנהוג במפעל, היתה באישור מפורש של המעסיק ובוצעה בשעות העבודה. זאת ועוד, נקבע כי כאשר עובד נפגע אגב ביצוע פעולה לתועלתו אישית במקום העבודה הרי שהוא נטל הפסקה מסוימת מביצועה השוטף של העבודה לטובת מעסיקו. בפגיעה הנגרמת במהלך הפסקה קצרה להחלפת אוויר וכוח, וככל שניתן להשקיף על פעולות שבוצעו במהלכה כעל פעולות להחלפת כוחות, מבחינת משכן, מהותן וסבירותן –עשויה לחול עליהן חזקת הסיבתיות. כך למשל, כאשר העובד נוטל הפסקה קצרה לצורך הליכה לשירותים, הכנת או רכישת משקה מרענן, או הליכה קצרה לחילוץ עצמות. יש להניח כי הפסקות אלה מטיבות עם העובד ומקדמות את אינטרס המעסיק שכן הן תורמות לפיריון העבודה. בסעיף 80(4) המחוקק הסדיר את הפגיעות שנגרמות אגב הפסקות לצורך סעודה וקבע כי יש להתחשב במבחני הסבירות במרחק המקום ממקום העבודה ומשך זמן ההפסקה. גם בפעילות נלווית במקום העבודה יש להשתמש במבחן, של סבירות ורלוונטיות.
מהלכה למעשה, נקבע כי במקרה דנן, לא מתקיימת זיקה סבירה לעבודה. מדובר בגילוף מוצרי עץ שעה שעבודתו של המערער במפעל היתה של רתך. הוא נהג להגיע למפעל טרם תחילת שעות העבודה לצורך עיסוקו הפרטי, ואירוע התאונה התרחש שלא במסגרת שעות עבודתו. העובד בחר להביא חומרים שאינם של המעסיק, בשעות שאינן שעות העבודה השגרתיות במפעל, ובעבודה שאינה מהסוג המקובל במפעל. בהעדר זיקה סבירה כל שהיא לעבודה, כבר לפי מבחן הראשון שענינו מהות הפעולה, ניתן לקבוע כי לא מדובר בפגיעה בעבודה. יתרה מכך, כדי לבצע את פעולת הניסור, הביא המערער דיסק לחיתוך עץ, שאינו חלק מציוד המפעל, שאותו הרכיב על כלי עבודה של המעסיק תוך שפירק את המיגון. שימוש בכלי של המעסיק, שלא למטרה אליה נועד, ללא אמצעי המיגון המובנים במכשיר – חושף את המערער לסיכון שיש בו כדי לנתק כל זיקה סבירה לעבודה. נפסק כי הפעולה בה נפגע המערער, במהותה חסרת זיקה למקום העבודה, לסוג העבודה, הנעשה במקום העבודה ולשעת העבודה. פגיעת המערער אף ארעה כאשר השתמש בכלי של המעסיק, אשר ההגנה הקבועה בו הוסרה על ידו, והורכב בו אביזר שהמערער הביא מביתו. משכך הזיקה הסבירה לעבודה בנסיבות אלו אינה קיימת.
לסיכום, הערעור נדחה.
המערער יוצג ע"י: עו"ד אסף דרכלר; עו"ד דוד שוורצבאום; המשיב יוצג ע"י: עו"ד ליאת אופיר
