העליון קבע כי יש למנוע חופשות מעבריין מין שסירב לטיפול בשל רצונו לשהות באגף התורני. הרצון להימנע מהרעת התנאים אינו יכול להוות הצדקה לסירוב, שכן האסיר העדיף את טובתו ונוחותו המיידית, על פני האינטרס שלו ושל החברה בשיקומו. אין מדובר ב "חופש הדת", שכן גם באגף השיקומי ניתן לשמור על מצוות הדת
ההליך דנן עוסק בשאלה האם סירוב של אסיר לקבלת טיפול שיקומי, עשוי להצדיק מניעת חופשות ממנו. עסקינן בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של המחוזי, במסגרתה התקבלה עתירתו של המשיב להורות על שילובו בסבב חופשות. יחד עם בקשת רשות הערעור, הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע, אשר נתקבלה. המשיב הורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בביצוע שתי עבירות של מעשה מגונה בקטינה, שהייתה אז כבת 8. על המשיב הושתו שנתיים של מאסר בפועל ופיצוי לנפגעת העבירה. ערעור שהגיש על רכיב המאסר בפועל בגזר הדין, נדחה. בטרם החל המשיב לרצות את מאסרו, הוצע לו להשתלב במחלקה לעברייני מין, שם יוכל לעבור הליך טיפולי ייעודי. המשיב סירב בשל רצונו להשתלב באגף התורני, בו לא ניתן לעבור את ההליך הטיפולי המומלץ. גם לאחר שהחל לרצות את מאסרו באגף התורני, חזר שב"ס על הצעתו, אך המשיב סירב שוב, בטענה כי יציאתו מהאגף התורני תפגע באורח חייו הדתי. עם תחילת מאסרו סווג המשיב לקטגוריה א', עליה נמנים אסירים שאינם זכאים לחופשות משיקולים של סכנה לשלום הציבור או לביטחון המדינה. בחוו"ד המסוכנות, הוגדרה מסוכנותו ברמה בינונית-נמוכה, תוך שהודגש כי אי-השלמת הטיפול שקדם לתקופת המאסר, עלולה להגביר את רמת מסוכנותו. בהמשך שינתה משטרת ישראל את סיווגו לעניין יציאתו לחופשות לקטגוריה ב/1, אשר כוללת אסירים שיציאתם לחופשה מותנית באישור פרטני של שב"ס וכפופה לתנאים מגבילים. על רקע זה, הגיש המשיב בקשה לצאת לחופשה, ונדחה ע"י שב"ס. בית המשפט קמא קבע, כי סירובו של אסיר להשתלב בטיפול ייעודי, אשר נובע מסיבה הקשורה באורח חייו הדתי, אינו יכול להוות הצדקה למניעת שחרורו לחופשות לאלתר.
כב' השופט ע' גרוסקופף פסק כי יש לקבל את בקשת רשות הערעור, לדון בה במותב תלתא, ולקבל את הערעור. סירוב לקבלת טיפול שיקומי, עשוי להצדיק מניעת חופשות מהאסיר במשך תקופת מאסרו. נפקותה של שאלה זו חורגת מעניינו של אסיר זה או אחר, שכן לסירוב לקבל טיפול שיקומי תיתכן השפעה על הציבור כולו. לכן יש להותיר את החלטת שב"ס על כנה ולבטל את פסק דינו של בית המשפט קמא. יש לזכור כי האפשרות הקיימת לאסיר להשתלב בסבב חופשות אינה בגדר זכות מוקנית, אלא פריבילגיה הניתנת לו על פי שיקול דעתה של הרשות המוסמכת. על שיקול דעת זה, להיעשות תוך התחשבות בנסיבותיו הפרטניות של האסיר, ובמסגרת מכלול השיקולים, יש להידרש לעניינו של האסיר בחופשה, רווחתו, שיקומו, הגנה על שלום הציבור וביטחונו והגנה על קורבנות עבירה. לפי פקודת החופשות, אשר מתווה את מסגרת שיקול הדעת המינהלי, ישנה התייחסות מפורשת לצורך לבחון את תפקודו החיובי של האסיר בבית הסוהר, אשר חלק הכרחי בו הוא השתתפות במסגרת טיפולית. כלומר, השיקול השיקומי, הגם שאיננו שיקול בלעדי, הוא אכן שיקול מרכזי שעל שב"ס לשקול.
מן הכלל אל הפרט נקבע כי המשיב סירב, וזאת מתוך מודעות מלאה לכך שהדבר יביא לפגיעה בהקלות שניתן יהיה לתת לו במהלך מאסרו, ובאפשרות שייהנה משחרור מוקדם. רשויות שב"ס סברו כי סירוב זה צריך לפעול לחובתו, גם ככל שהדבר נוגע לבקשתו ליציאה לחופשה, וזאת גם בנקודת זמן מאוחרת, בה לא ניתן עוד לעבור טיפול שיקומי מהסוג שהומלץ לו. עצם העובדה שכיום, לאחר שריצה את עיקר עונשו, אין עוד אפשרות שיעבור את הטיפול המומלץ, אינה יכולה לשחק לטובתו. סירוב ליטול חלק בהליך שיקומי אינו מתבטל בהתקצר יתרת המאסר. קביעתו של בית המשפט קמא עלולה להחליש את המוטיבציה של האסיר להשתלב במסגרת הטיפולית אשר נמצאה על ידי גורמי המקצוע כנכונה עבורו. אכן הסכמתו של האסיר להשתלב בטיפול המומלץ, יכולה לדרוש ויתורים, ולעיתים אף ויתורים משמעותיים, מצדו של האסיר - כאלה הקשורים במחלקה או בבית הסוהר בו הוא מרצה את עונשו, או ויתורים הקשורים במידת ההשקעה, הגופנית והנפשית, שיידרש לה האסיר המהלך הטיפול. הרצון להימנע מהרעת התנאים הנדרשת לצורך מעבר הטיפול, על דרך הכלל, אינו יכול להוות הצדקה לסירוב, ומקובל וראוי שלסירוב מסוג זה יהיו השלכות כלפי תנאי המאסר. אין המדובר בבחירה שהיא בגדר מימוש "חופש הדת", שכן גם באגף בו הוצע לו לעבור את ההליך השיקומי מתאפשר לאסירים לשמור על מצוות הדת היהודית – קלה כחמורה. לפי עמדת הרב הראשי בשב"ס, בוצעו כלל ההתאמות הנדרשות לצורך שילובם של אסירים שומרי מצוות באגף הטיפולי. מכך עולה שהמשיב בחר לשהות באגף התורני, רק מתוך העדפה אישית לתנאים בו. בחירה שכזו, המהווה העדפת טובתו ונוחותו המידית, על פני האינטרס שלו ושל החברה בשיקומו, שקולה לסירוב לקבל טיפול מכל טעם אחר. צדק שב"ס גם במשקל שייחס לחומרת העבירות בהן הורשע, ולמסוכנות הנשקפת ממנו. במרכז העבירות שביצע עמדו מעשים מגונים שעשה בקטינה כבת 8 בלבד, ואופיים החמור של מעשים אלו משליך, מטבעו, על מידת המסוכנות אשר עודנה נשקפת ממנו לציבור – מסוכנות הנלמדת מחוו"ד המסוכנות ומכך שלא ביצע את ההליך הטיפולי המומלץ. נפסק כי שב"ס פעל במסגרת מתחם שיקול הדעת המסור לו ולא נפל פגם בהליך. החלטת שב"ס תוחזר על כנה, כך שלא יותר למשיב להשתלב בסבב חופשות.
הערעור מתקבל, פסק דינו של המחוזי בוטל.
המבקש יוצג ע"י: עו"ד סיון דגן; המשיב יוצג ע"י: עו"ד אריאל פיצוטקה
