בית המשפט העליון דן בערעורים על הכרעת וגזר דינם של ארבעה חברי חוליית טרור שתכננו בין היתר לרצוח מתפללים יהודים בהר הבית ולחטוף יהודי למטרת רצח. השופטים אישרו את מרבית הרשעתם של חברי החוליה אך בד בבד קבעו כי ספק אם מעשיהם עולים כדי "סיוע לאויב בזמן מלחמה", היות ש"תכנית העל" שלהם נותרה בגדר "תכנית כללית" בלבד
בית המשפט העליון דן בערעורים על הכרעת וגזר דינם של ארבעה חברי חוליית טרור שתכננו בין היתר לרצוח מתפללים יהודים בהר הבית, לחטוף יהודי למטרת רצח ועוד. בין היתר קבע בית המשפט כי מעשיהם עולים כדי ניסיון לרצח למרות שלא עלה בידם לממש את זממם בנוגע לחטיפה, אולם מנגד קבע כי ספק אם מעשיהם עולים כדי "סיוע לאויב בזמן מלחמה", היות ש"תכנית העל" שלהם נותרה בגדר "תכנית כללית" מבלי שבוצעו פעולות ממשיות להוצאתה מהכוח אל הפועל. עם זאת, לא הקל בית המשפט בעונשם של חברי החוליה ואף החמיר בעונשו של אחד מהם.
באפריל 2013 הוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים כתב אישום מתוקן נגד ארבעה נאשמים, הם המערערים בהליך הנוכחי. על פי החלק הכללי שבכתב האישום, כחודשיים לפני כן גמלה בליבו של המערער 1 ההחלטה לבצע פיגוע ירי נגד יהודים המגיעים להתפלל בהר הבית ונגד כוחות משטרה המוצבים במקום. לשם ביצוע התכנית, גייס המערער את המערערים 2 ו-3 ואחרים לחוליה, שפעלה כדי להוציא את התכנית לפועל.
המערער 1 יצר קשר עם ארגוני טרור ופעילי טרור ביהודה ושומרון וברצועת עזה, על מנת לקבל תמיכה בהדרכה ובאספקת אמצעי לחימה לצורך ביצוע התכנית. על פי הנטען בכתב האישום, חברי החוליה נפגשו במהלך החודשים פברואר – מרץ 2013, ובמסגרת פגישות אלה, הם "קשרו קשר לעשות מעשים בכוונה לסייע לאויב במלחמתו נגד מדינת ישראל, ובין השאר תכננו לירות ולרצוח מתפללים יהודים בהר הבית וכן בכוחות משטרה המוצבים במקום. כמו כן, תכננו לחטוף יהודי במטרה לקחת את נשקו ולרצחו, וקשרו קשר לבצע עבירות פליליות נוספות".
הפעולות שיוחסו לחברי החוליה הן ניסיון ליצור קשר עם מפקד ארגון "גדודי חללי אל אקצא" ברצועת עזה, פגישת תכנון צבאית של החוליה, ניסיון חטיפת נשק משוטר, חטיפת יהודי לשם רציחתו ולקיחת נשקו וניסיון חטיפה נוסף, ניסיון לפנות לארגון "גדודי עז א-דין אל קסאם", אימוני ירי בקלנדיה, ניסיון להשיג רימון, ניסיון להשיג או לייצר מטעני צינור ועוד.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
לאחר שהסתיים ההליך בבית המשפט המחוזי ונגזר דינם של המערערים לעונשי מאסר ממושכים, ערערו אלו לבית המשפט העליון, בעיקר בנוגע לקבילות הודאותיהם. מנגד ערערה המדינה נגד זיכויים של שלושה מהמערערים מעבירות של ניסיון לרצח וסיוע לאויב בעת מלחמה, זיכויו של המערער הנוסף מעבירות ניסיון שוד; חטיפה לשם רצח, קשירת קשר לסיוע לאויב במלחמה; וסיוע לאויב בעת מלחמה. כן ערערו שני הצדדים בנוגע למידת העונשים שהושתו על המערערים.
השופט בדימ' אורי שהם דחה את ערעורם של כל המערערים על הרשעתם, תוך שקבע כי אין מקום להתערבות בקביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה צבר הראיות העומדות לחובתם, קרי הודאותיהם בחקירה והראיות המשמעותיות התומכות ומחזקות הודאות אלה, מוביל לידי מסקנה ברורה כי לא נותר ספק סביר בדבר אשמתם.
מנגד, במסגרת ערעורה של המדינה על זיכויים של המערערים מחלק מהעבירות, התעוררו שאלות עקרוניות שנגעו לפרשנות עבירת הניסיון לרצח וסיוע לאויב בזמן מלחמה. בעניין עבירת ניסיון לרצח, התעוררה השאלה האם המערערים זכאים ליהנות מ"פטור עקב חרטה" המהווה חריג לאחריות פלילית, במסגרת האישום שעניינו חטיפת יהודי לשם רציחתו ולקיחת נשקו. זאת, נוכח העובדה שהאדם אותו חטפו המערערים שוחרר על ידם ללא פגע לאחר שנוכחו לדעת כי אינו נושא עליו נשק. בעניין זה, הזכיר השופט שהם כי על מנת ליהנות מן הפטור, על העושה להוכיח התקיימותם של שלושה תנאים מצטברים: חדילה מהשלמת המעשה; מחפץ נפשו בלבד; ומתוך חרטה.
לדעת שהם, במקרה זה לא מתקיימים כל התנאים האמור, שכן דומה כי חזרתם של המערערים מביצוע העבירה נבעה מנסיבות חיצוניות, הקשורות להעדר היתכנות אובייקטיבית לבצע את החטיפה והרצח שמטרתם השגת נשק, ואינה נובעת משינוי נפשי בנוגע לכוונה לבצע את העבירה. לפיכך, לשיטתו, אין מדובר כלל בחרטה. בנוסף סבר השופט כי אין נימוק מדוע לא לאשר את הרשעתם של המערערים בעבירה של ניסיון לרצח גם בגין הניסיון השני, שכן למרות שבניסיון זה לא הצליחו למצוא יהודי שיהיה מוכן לעלות לרכבם כדי שיוכלו לממש את כוונתם הפלילית, הרי שניסיונותיהם החוזרים ונשנים לאתר אדם כזה יצאו מעשיהם מגדר פעולות הכנה, והם מהווים חוליה בשרשרת של מעשים שנועדה להביא, בסופו של דבר, לביצועה של העבירה המושלמת, קרי עבירת הרצח בכוונה תחילה.
מנגד, בכל הנוגע לעבירת הסיוע לאויב בזמן מלחמה, סבר השופט שהם כי אין מקום להרשעת המערערים בעבירה זו, לרבות בעבירת הניסיון. לשיטתו, יש מקום לאמץ שלושה מבחני עזר מצטברים לצורך הכרעה בשאלה האם התנהגות מסוימת עומדת בדרישת הרכיב העובדתי הדרוש לעבירה זו: במסגרת מבחן העזר הראשון יש להידרש לשאלה מהו אופייה של ההתארגנות המדוברת, במידה שעסקינן בהתארגנות ולא בפעילות של אדם בודד: האם מדובר בהתארגנות מקומית שאינה משויכת לארגון טרור "ממוסד", או שמא התארגנות שהיא חלק מאחד מארגוני הטרור המוכרים, או כזו המקבלת סיוע בנשק, במימון, ובכוח אדם מאותו ארגון טרור.
במסגרת המבחן יש לבחון את טיב והיקף פעילותה של ההתארגנות, תוך שימת לב מיוחדת לרמת התכנון אליה הגיעה, ולהיקף ואופי ההכנות שנעשו על ידה, כחלק מהפעילות העוינת נגד המדינה ותושביה. בהקשר זה, יש לבחון האם מדובר במקרה הקונקרטי ב"תכנית כללית" שאין בה הגדרה מדויקת של יעדי פיגוע, והיא נעדרת קביעה של המקום והזמן לביצוע המעשים, או שמא מדובר בתכנית מוגדרת המתוכננת לפרטים, שאף הוחל לבצע במסגרתה פעולות הכנה, התארגנות והצטיידות.
במסגרת מבחן העזר השלישי יש לבחון את המעשים והתוצאות בשטח של אותה התארגנות, ואת מידת חומרתם. יש להידרש, בהקשר זה, לשאלה האם מדובר במעשים המעמידים בסכנה מוחשית את ביטחון המדינה ואת שלום אזרחיה, ומערערים את היציבות ואת שגרת החיים במדינה, האם ועד כמה, קיים פער בין היעד או היעדים שהוצבו על ידי ההתארגנות לבין המציאות האובייקטיבית ועוד. עם זאת הבהיר השופט שהם כי גם אם לא התממשה התכנית העוינת במלואה, והיעדים הטרוריסטיים לא התממשו עדיין, אין בכך כדי למנוע עמידה ביסודות העבירה. עוד הדגיש כי אין מדובר, בהכרח, במבחנים ממצים, אלא בניסיון ליצוק תוכן ממשי ליסוד העובדתי שבעבירה ולפרט את ההתנהגות הנדרשת לשם עמידה ביסודות העבירה.
לאחר יישום המבחנים, הגיע השופט למסקנה כי ספק אם מעשיהם של המערערים במקרה זה עולים כדי "סיוע לאויב" ולכן יש לזכותם מעבירה זו. לשיטתו, קיים פער מהותי בין מטרת העל של המערער 1 וחבריו, היינו גיוס 300 לוחמים לצורך ביצוע פיגוע המוני בהר הבית, לבין המציאות בשטח, כאשר מחומר הראיות עלה שהפעולות הממשיות שביצעו כללו בעיקר אימוני ירי במסגרתם נורו כדורים בודדים וניסיון לייצר מטען חבלה, אשר לגביו אין אינדיקציה ממשית כי היה עלול לגרום לפגיעה גופנית למאן דהוא. בנסיבות אלה, כתב השופט שהם, ניתן לומר כי "תכנית העל" נותרה בגדר "תכנית כללית", ומבלי שבוצעו פעולות ממשיות לשם הוצאתה מהכוח אל הפועל.
מנגד התקבל ערעור המדינה על זיכויו של אחד המערערים מעבירה של ניסיון שוד וקשירת קשר לסיוע לאויב במלחמה. בהתאם, הוחמר עונשו של מערער זה כך שיעמוד על 6 שנות מאסר בפועל, במקום 32 חודשים שנגזרו עליו בבית המשפט המחוזי. יתר הערעורים על גזירת העונש – נדחו.
