בית הדין הרבני קיבל בקשה לשוב לחיק היהדות וקבע כי מי שהכריז על המרת דתו, אף שאינו עובד עבודה זרה, דינו כבן נכר ועליו לבצע טבילה וקבלת דברי חברות על ידיי בית דין. עם זאת, נמצא כי המבקש אינו צריך לתת גט נוסף לגרושתו שחזר לחיות עמה קודם שהמיר דתו
בית הדין הרבני האזורי קיבל בקשת השבה ליהדות שהגיש גבר שנישא ליהודיה, התגרש, חזר לחיות עם גרושתו ולאחר מכן התאסלם כדי לחיות עם אחרת שגם ממנה נפרד. הדיינים הרב אברהם צבי גאופטמן, הרב אהרן דרשביץ והרב עובדיה חפץ יעקב קבעו כי מי שהכריז על המרת דתו, אף שאינו עובד עבודה זרה, דינו כבן נכר ועליו לבצע טבילה וקבלת דברי חברות על ידיי בית דין. עם זאת, נמצא כי המבקש אינו צריך לתת גט נוסף לגרושתו שחזר לחיות עמה קודם שהמיר דתו.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
המבקש היה גבר יהודי שנישא ליהודיה ונולדו לו ממנה ילדים. לאחר מספר שנים עלו נישואי בני הזוג על שרטון והם התגרשו, אך לאחר הגירושין חזרו לחיות יחדיו למשך כמה חודשים ולאחר מכן נפרדו שוב. בהמשך, הכיר המבקש אישה מוסלמית וכדי להתחתן עמה היה עליו להתאסלם כבקשת אביה. לאחר שנתיים שחי עמה החליטו השניים להיפרד, והליך הגירושין נערך בבית הדין השרעי. נוכח האמור, הגיש המבקש את הבקשה דנן, שבה טען שפעל בפזיזות וברצונו לשוב ליהדות.
ההליך המקובל בבית הדין להשבה ליהדות כולל הצהרה של המבקש כי הוא מקבל על עצמו דברי חברות וטבילה. במסגרת ההליך התעוררה השאלה האם הליך זה נחוץ גם כאשר המרת הדת נעשתה מן השפה אל החוץ כדי להשיג תועלת מסוימת (השבעת רצון אביה של האישה המוסלמית). עוד נשאלה השאלה האם מי שקיבל על עצמו את דת האסלאם נחשב כמומר ובשובו לחיק היהדות עליו לקבל מחדש דברי חברות, או שמא רק מי שקיבל על עצמו דת שיש בה עבודה זרה נחשב כמומר לעניין זה. בנוסף יש מקום לבחון צורך במתן גט נוסף לאישה היהודיה, נוכח העובדה שהמבקש חזר לחיות עמה לכמה חודשים מספר שנים קודם שהתאסלם, בפרט שמאז הגירושין חלפו חמש עשרה שנה ולאישה נולדה ילדה שכשרותה עלולה להיות מושפעת מקביעה זו.
הרב אברהם צבי גאופטמן קבע כי דין הבקשה להתקבל. ראשית, בחן בית הדין מה משמעותה של התכחשות ליהדות או המרת דת, כאשר הדבר נעשה לשם השגת תועלת מסוימת. בעניין זה, למד בית הדין מהכתובים כי אסור לאדם לשנות בגדיו כדי שלא יכירוהו שאינו יהודי, כל שכן שאסור לו לומר על עצמו שהוא עובד כוכבים כדי לזכות בטובת הנאה כלשהי. עוד הוסיף כי חמור הדבר שבעתיים כאשר אין מדובר באמירה בעלמא שאינו יהודי אלא בהליך רשמי של המרת דת, בו מכריז האדם כי הוא מקבל על עצמו דת אחרת כמו במקרה זה.
עוד נדרש בית הדין לשאלה האם דברי הרמ"א לפיהם מומר שעשה תשובה צריך לטבול ולקבל עליו דברי חברות בפני שלושה נאמרו רק ביחס למי שהמיר דתו לדת עבודה זרה או ביחס לכל מי שנטש את היהדות. בעניין זה, מצא בית הדין כי חומרת מעשיו של הכופר בכל התורה אינה פחותה מחומרת מעשיו של עובד עבודה זרה ולכן מי שהכריז על המרת דתו, אף שאינו עובד עבודה זרה, דינו כבן נכר. זאת ועוד, הצורך בטבילת מומר אינו רק מפאת אדיקותו בעבודה זרה דווקא, אלא מפני היותו מעורב בין הנכרים, אוכל ושותה משלהם. לכן, גם מי שהמיר את דתו לדת האסלאם ועתה רוצה לחזור לכור מחצבתו, עליו לטבול ולקבל דברי חברות. כן התייחס בית הדין לתוקפו של מנהג הטבילה וציין כי הן לדעת הספרדים והן לדעת האשכנזים לא מדובר אלא במנהג, ולכן אף שנהגו בתי הדין להטביל בכל מקרה של השבה ליהדות אף אם אינו טובל אין הדבר מונע את קבלתו.
אשר לשאלה האם על המבקש לתת גט נוסף לגרושתו שחזר לחיות עמה קודם שהמיר דתו, ציין בית הדין כי בני זוג שהתגרשו וחזרו לחיות יחדיו כבעל ואישה הרי שהאישה נחשבת כמקודשת גם ללא צורך בעדי יחוד. עוד נקבע כי מאחר שלדעת רוב הפוסקים קידושי מומר חלים מדין תורה, אין להקל בשום אופן מטעם זה לבד גם אם בני הזוג לא שמרו על טהרת המשפחה ולא הייתה כוונת קידושין. נוכח האמור, קבע בית הדין כי לאחר שהמבקש קיבל עליו דברי חברות בפני בית הדין, עליו לטבול כמקובל בהליך השבה ליהדות. עם זאת, אין להורות לו לתת גט נוסף לגרושתו, ובפרט כשקיים קושי במתן הגט בין היתר נוכח החשש להוצאת לעז על הבת שנולדה לאישה לאחר מכן.
לקריאה נוספת, ראו:
תושבת יו"ש שנולדה לאם יהודייה שנישאה לערבי לא תקבל מעמד מכוח חוק השבות
