השופטת עינת אברן- מולר דחתה תביעת רשלנות רפואית נגד הכללית וקבעה כי ההחלטה להשתיל שתי ריאות בגופו של המנוח נתקבלה לאחר שקילת כל הנתונים הרלוונטיים, הייתה סבירה וראויה, והתבססה על הנורמות המקובלות בעולם הרפואה
בית משפט השלום דחה תביעת רשלנות רפואית נגד קופ"ח כללית ושורת רופאים בגין מותו של מטופל שנותח לצורך השתלת שתי ריאות. נקבע, כי ההחלטה להשתיל שתי ריאות בגופו של המנוח נתקבלה לאחר שקילת כל הנתונים הרלוונטיים והייתה סבירה וראויה בהתבסס על הידע הרפואי הקיים והנורמות המקובלות בעולם הרפואה. כמו כן, ציינה השופטת כי המנוח קיבל הסברים על הניתוח הצפוי ונתן הסכמתו לניתוח כשהוא מודע לסיכונים הכרוכים בו והעובדה שבסופו של דבר הוא נפטר אינה מחייבת את המסקנה כי נפל פגם בהתנהלותם של הנתבעים.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
לפי התביעה שהוגשה מטעם עזבונו של המנוח, חשמלאי במקצועו, בשנת 2006 הוא החל לסבול משיעול וירידה תפקודית ולאחר סדרת בדיקות אובחן כחולה במחלת ריאות אינטרסטיציאלית (פיברוזיס ריאתית). לאחר ניסיונות טיפול שלא צלחו, הופנה המנוח בשנת 2008 למנהל המערך למחלות ריאה של המרכז הרפואי רבין, כדי לשקול השתלת ריאות. לפני ההחלטה על הצורך בהשתלה חוּדש הטיפול התרופתי שניתן למנוח, הכולל טיפול בסטרואידים ושימוש במחולל חמצן 24 שעות ביממה, אך משטיפול זה לא הועיל ונמשכה ההחמרה במצבו, סבר מנהל המערך כי האפשרות היחידה העומדת בפני המנוח היא השתלת ריאות. נוכח האמור, עבר המנוח בדיקות הכנה ולאחריהן נרשם כמועמד להשתלת שתי ריאות. לאחר שנמצא תורם מתאים, זומן המנוח בדחיפות לאשפוז במחלקה לניתוחי לב וחזה במרכז הרפואי רבין ועוד באותו יום חתם על טופס הסכמה לביצוע ניתוח ההשתלה והוכנס לביצוע הניתוח, אך למרבה הצער לא יצא ממנו בחיים. נוכח האמור, הגישה בת זוגו של המנוח ויורשתו היחידה את התביעה, בטענה להתרשלות הצוות הרפואי בניתוח ההשתלה, אשר גרמה למותו של המנוח.
במסגרת ניהול התביעה הגישו הצדדים חוות דעת של מומחים רפואיים מטעמם, אולם נוכח הגישות השונות בחוות הדעת הוחלט על מינויו של מומחה מטעם בית המשפט. המומחה הגיע למסקנה כי ההחלטה לבצע השתלה של שתי ריאות, כמו גם מהלך הניתוח עצמו, היו סבירים ותואמים את נוהלי הרפואה המקובלים ואין עדות לרשלנות רפואית כלשהי. בעניין ההחלטה להשתיל שתי ריאות ציין המומחה את היתרון ההישרדותי ואת הנטייה המועדפת כיום בעולם לבצע השתלה כפולה, גם בחולים בגילו של המנוח. לשיטתו, החלטת הצוות הייתה בהתאם למקובל במרכזי ההשתלות הגדולים בעולם ואין דרך להגדירה כרשלנות רפואית.
השופטת עינת אבמן-מולר קבעה כי דין התביעה להידחות. ראשית, התייחס בית המשפט לטענת התובעת כנגד עצם ההחלטה להשתיל למנוח שתי ריאות ולא ריאה אחת, בפרט על רקע ניתוח לכריתת ציסטה מהריאה השמאלית אותו עבר 30 שנה לפני הניתוח ובשל מצבו הלבבי של המנוח. נקבע, כי הצוות הרפואי היה מודע לניתוח בעברו של המנוח ולקח אותו בחשבון בגדר שיקוליו, כאשר ניתוח זה והצפי להידבקויות לא היה התווית-נגד לביצוע ההשתלה. עוד נקבע כי כריתת שתי הריאות לוותה בקשיים טכניים בשל הידבקויות אך לא במידה כזו שהרופאים לא צפו וכי ההידבקויות שנמצאו אינן דווקא תוצאת הניתוח הקודם וסביר שהן תוצאת מחלת הריאות של המנוח. מכל מקום, שוכנע בית המשפט כי ההידבקויות והקשיים בכריתת הריאות כלל לא היו הגורמים להסתבכות הניתוח ולהארכתו, כי אם הקושי הניכר שנתגלה בהשקת עורק הריאה בעת השתלת הריאה השמאלית. מכאן, שאין בסיס לטענה כי הניתוח הקודם היה צריך להוות משקל מכריע בהחלטה שלא להשתיל שתי ריאות ולהסתפק בריאה הימנית, לא מראש ואף לא בדיעבד.
עוד נקבע כי החלטת הצוות הרפואי להשתיל שתי ריאות בגופו של המנוח התבססה על הידע הרפואי העדכני באותו עת ונעשתה בהתאם לנורמות המקובלות בעולם הרפואה. הוכח כי ישנה מגמה גוברת והעדפה להשתלת שתי ריאות נוכח היתרון התפקודי וההישרדותי לחולה, כאשר לגישתם של הרופאים השתלת ריאה אחת עשויה להביא "לתוצאה טובה אבל תת אופטימאלית" ולפיכך יש העדפה להשתלה דו-צדדית. עוד ציין בית המשפט כי גם המומחה מטעם התובעת הסכים כי להשתלה דו-צדדית יש יתרון לטווח הארוך והסיבה שכל העת עמדה על הפרק גם האפשרות של השתלת ריאה בודדת קשורה למחסור באיברים בארץ. נוכח כל האמור, יש לקבוע כי ההחלטה להשתיל שתי ריאות הייתה סבירה וראויה בנתונים הקיימים, ואף הייתה המועדפת על מנת להעניק למנוח יתרון תפקודי והישרדותי.
בכל הנוגע לטענות אודות היעדר הסכמה מדעת ופגיעה באוטונומיה, הזכיר בית המשפט כי הלכה ידועה היא שעל הרופא חובה למסור למטופל כל מידע רפואי הדרוש לו לשם קבלת החלטה מושכלת הנוגעת לגופו ולחייו. על מנת שהסכמתו של חולה לטיפול רפואי שעתיד להיעשות בגופו תהיה "הסכמה מדעת", יש לספק לו מידע הולם על מצבו, על מהות הטיפול המומלץ ומטרתו, על הסיכונים והסיכויים הטמונים בו ועל אלטרנטיבות טיפוליות ראויות. במקרה זה נקבע כי מדובר בניתוח שתוכנן מראש ושהיה הכרחי לנוכח מצבו הרפואי של המנוח, מבלי שהייתה למנוח למעשה אופציה טיפולית אחרת. לאחר שמיעת העדויות, שוכנע בית המשפט ללא ספק כי נמסר למנוח מידע הנוגע לסיכונים הכרוכים בניתוח וסיכויי הצלחתו ושהוא הסכים לביצוע הניתוח חרף הסיכונים הגלומים בו. לדעת בית המשפט, אין לקבל טענה הגורסת כי על הרופאים היה להסביר למנוח שקיים סיכון בהשתלת שתי ריאות לעומת ריאה אחת בשל ניתוח קודם או בשל גילו או מצבו הלבבי, כיוון שהם עצמם לא סברו שקיים סיכון כזה, ואכן בפועל נתונים אלה לא השפיעו מהותית על מהלך הניתוח ולא היו הגורמים לכישלון הניתוח.
