חדשות

שב"ס ישלם מיליון שקלים למשפחת עציר שהתאבד בתאו באמצעות כדורים שאגר. ביהמ"ש: תנאי המעצר בו שהה העציר בהמתנה לגזר דינו, סטו מרמת ההתנהגות הסבירה באופן שאפשר לו לאגור די כדורים כדי לסיים את חייו

בית משפט השלום בירושלים קיבל תביעה שהגישו הוריו של עציר שהתאבד בתאו נגד השב"ס, ופסק להם פיצוי של קרוב למיליון שקל בגין רשלנות, לאחר שהוכח במאזן ההסתברויות כי המנוח מת כתוצאה מנטילת מינון יתר של כדורים פסיכיאטריים. השופטת מרים אילני קבע כי אף שעולה תמונה חיובית ביותר בנוגע לאופן שבו עקב הצוות המקצועי אחר מצבו של המנוח בעת שהותו בכלא איילון, הרי שבבית המעצר בו שהה לאחר מכן סטו מרמת ההתנהגות הסבירה בנסיבות העניין באופן שאפשר לו לאגור את הכדורים.

קבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

לטענת הוריו של העציר, שהתאבד בתאו בעת שהמתין לגזר דינו בעבירות גניבה והחזקת נשק שלא כדין. שירות בתי הסוהר התרשל בכך שלא עשה די למניעת ההתאבדות על אף שידע על נטיותיו האובדניות. התובעים טענו כי המנוח, שנטל תרופות פסיכיאטריות על פי מרשם רופא, נהג לאגור את הכדורים ואף ניסה להתאבד באמצעותם מספר פעמים בעבר, ולכן היה על השב"ס למנוע את אגירת הכדורים ולהשגיח על המנוח באופן מיוחד.

השב"ס טען מנגד כי לא הוכח כלל שהמנוח מת מהרעלה תרופתית, וכפועל יוצא גם לא הוכח שהמנוח התאבד. לחלופין נטען כי אף אם יונח שהמנוח התאבד, ואף שאין חולק שלאור עברו של המנוח היה על השב"ס לצפות את ההתאבדות, הוא קיים את חובת הזהירות הקונקרטית שחלה עליו, השגיח על המנוח, מנע ממנו לאגור תרופות ועשה כל שביכולתו על מנת למנוע את האסון.

בשל המחלוקת בין מומחי הצדדים בעניין סיבת המוות, מונה מטעם בית המשפט מומחה לרפואה פנימית ולפרמקולוגיה קלינית, שקבע כי מסקנת הצוות הטיפולי לפיה המנוח מת מהרעלה תרופתית, היא אפשרות סבירה. בחקירתו הבהיר המומחה כי מאזן ההסתברויות נוטה לעבר הקביעה לפיה יש קשר סיבתי בין נטילת מינון היתר ובין המוות.

השופטת מרים אילני קיבלה את התביעה וציינה כי הייתה מוטלת על השב"ס חובת זהירות קונקרטית להשגיח על המנוח לבל יפגע בעצמו, וזאת לנוכח ניסיונות ההתאבדות הקודמים שביצע בעת שהותו במשמורת.

השופטת קבעה כי הוכח ברמת ההסתברות הנדרשת שמותו של המנוח נגרם מבליעת כמות יתר של כדורים, וכי מומחה בית המשפט הסביר באופן מפורט ומשכנע ביותר מדוע לאור כל הנתונים שנפרשו בפניו היה מטפל במנוח כמי שיש לו הרעלה והוא ביסס את מסקנתו על כך שנשללו גורמים נוספים העשויים לגרום לחוסר הכרה. השופטת הדגישה עוד כי אף שאין בניסיונות ההתאבדות הקודמים של המנוח כדי להוביל למסקנה רפואית בנוגע לסיבת המוות, אין ספק שיש בהם, יחד עם קביעות המומחה, כדי להטות באופן משמעותי את מאזן ההסתברויות לעבר הקביעה כי המנוח מת כתוצאה מנטילת מינון יתר של כדורים.

עוד ציינה השופטת כי עולה תמונה חיובית ביותר בכל הנוגע לאופן שבו עקב הצוות המקצועי אחר מצבו של המנוח בעת שהותו בכלא - נערך מעקב אינטנסיבי הן על ידי העובדות הסוציאליות והן על ידי הצוות הרפואי והמנוח נפגש עם המטפלים וכן עם הרופאים, לרבות הפסיכיאטר, בתדירות שנקבעה על ידי הצוות המקצועי. כן הוצגה תרשומת לגבי התרופות שנתנו למנוח על ידי החובשים עד ליום האחרון שבו שהה בכלא איילון ובה תיעוד על כך שהחובשים הקפידו לוודא את בליעתן של שתי תרופות שקיבל. מלבד האמור, ניתן לראות כי לאחר שהתגלה שהמנוח אוגר תרופות ניתנה הוראה לתת לו את הטיפול בתוך המרפאה ולא להסתפק בהוראה לוודא את בליעתן, ולאחר שהאסיר התומך דיווח על כך שהמנוח מצליח בכל זאת לאגור כדורים, ניתנה הוראה לתת לו את הטיפול בריסוק. גם בבית המעצר "ניצן" נעשה מעקב אחר מצבו של המנוח ובהתאם להנחיות הצוות המקצועי תדירות ספירת העצירים הייתה גבוהה במיוחד, כפי שעלה מיומני הכלא שהוגשו. בנוסף, תיאר מפקד בית המעצר ביקורות נוספות הנערכות בכלא, כגון שתי בדיקות ביטחוניות בכל יום, מסדר יומי, חובש המחלק תרופות פעמיים ביום ומוודא את בליעתם של הכדורים על ידי העצור, חיפוש בתא על בסיס יומי ובדיקות פתע. מלבד ביקורות אלה, ציין מפקד ניצן כי בתא של המנוח הייתה מותקנת מצלמה שאפשרה לסוהר שנמצא בעמדת הסוהרים לפקח ולעקוב אחר העצורים בתא וכן שהה עמו אסיר תומך שאושר על ידי גורמי הטיפול והיה נפגש בכל יום עם העובדת הסוציאלית ומדווח לה לגבי המנוח.

על אף האמור, קבעה השופטת, בבית המעצר "ניצן" סטו מרמת ההתנהגות הסבירה בנסיבות העניין, שכן בניגוד ליומן החובשים שהתנהל בכלא איילון המלמד על כך שאלו וידאו את בליעת הכדורים, לפחות לגבי חלק מן התרופות לא הוצג יומן החובשים של ניצן. בנסיבות אלו, אין להקל ראש בטענת התובעים לפיה נגרם להם נזק ראייתי ויש לזקוף את אי הצגת יומן החובשים לחובת השב"ס, באופן המעביר אליו את נטל הבאת הראיות. לדעת השופטת, השב"ס לא עמד בנטל זה שכן לא הציג ראיות בעניין למעט עדותו של החובש שהודה כי לא תמיד החובשים ווידאו את בליעת הכדורים. כמו כן, בחינת הראיות מלמדת כי ההוראה שניתנה בכלא איילון, לתת למנוח את הכדורים לאחר ריסוקם על מנת למנוע את אגירתם, לא יושמה בבית המעצר. לפיכך, קבעה השופטת כי באי העברת ההוראה לבית המעצר אודות הצורך לתת את התרופה למנוח בצורה מרוסקת, יש משום הפרת חובת זהירות כלפי המנוח. התרשלות נוספת התבטאה בכך שלא בוצעה הערכת מצב מחודשת לאחר שהסתבר שהמנוח ניסה לאגור תרופות גם בעת שהותו בבית המעצר. בכך, נקבע, הוכחו כל היסודות של עוולת הרשלנות ולכן על המדינה לפצות את התובעים בגין הנזק שנגרם להם בסך של 968 אלף שקל בגין רכיבי הנזק השונים. המדינה תשלם לתובעים שכר טרחת עורך דין בשיעור של 23.4% מהסכום שנפסק.

ת"א 30905-10-11