סכסוך כספי בין עורך דין למתמחה שלו לשעבר הניב "מלחמה" הכוללת תלונות ותביעות הדדיות, כשבאחת מהן תבע המתמחה לקוחה לשעבר של המשרד על לשון הרע לאחר שזו הגישה נגדו בעידודו של עורך הדין תלונות על מעשים מגונים. בית המשפט: הלקוחה הפכה ל"כלי ניגוח" בסכסוך בין השניים
בית משפט השלום באשקלון דחה תביעת לשון הרע שהגיש מתמחה לשעבר במשרד עורכי דין נגד לקוחה לשעבר של המשרד, בטענה כי זו הגישה נגדו תלונות שווא ללשכת עורכי הדין ולמשטרה על מעשים מגונים שביצע בה לכאורה. ברקע לדברים – סכסוך כספי בין המתמחה למאמנו לשעבר על שכר עבודה, שבגינו עודד עורך הדין את הלקוחה להגיש את התלונות האמורות. בית המשפט קבע כי אמנם הרושם הוא שעורך הדין היה מי ש"מושך בחוטים", אולם אין בכך כדי לשלול את הגנת תום הלב העומדת לנתבעת.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
התובע היה במועדים הרלוונטיים מתמחה של ב"כ הנתבעת. עם סיום התמחותו, התגלעו בין התובע למאמנו מחלוקות והוא הגיש תביעה לבית הדין לעבודה בה דרש מעורך הדין לשלם לו כספים בגין תקופת ההתמחות. מאז, מתנהלת בין התובע לעורך הדין "מלחמה" הכוללת תלונות הדדיות ללשכת עורכי הדין ותביעות שהתנהלו בין הצדדים.
הנתבעת הייתה לקוחה של עורך הדין, בין היתר בתקופת התמחותו של התובע. כאמור, לאחר סיום התמחותו הגיש התובע תביעה נגד עורך הדין לתשלום שכר עבודה. לפי הנטען, ביום בו הוגשה התביעה הגישה הנתבעת כנגד התובע תלונה במשטרה, במסגרתה טענה כי הטריד אותה מינית. כשנשאלה במשטרה לגבי העיתוי של הגשת התלונה, חודשיים לאחר ההתקשרות עם עורך הדין, ציינה הנתבעת כי באותו יום התקשר אליה עורך הדין ואמר לה להגיש תלונה במשטרה, כשלדבריה אין לה מושג מדוע עשה זאת.
בתלונתה טענה הנתבעת בין היתר כי במספר מקרים התובע נהג להתיישב לידה, להניח יד על חזה ולנסות לחבק אותה, וכשהייתה מתנגדת היה מסלק אותה ממשרדו בתואנה כי הוא עסוק. במקרה נוסף, לטענת הנתבעת, הסיע אותה התובע הביתה ברכבו, כשבזמן הנסיעה נגע בברכה ובחזה תוך שהיא מתרה בו כי יסתבך.
בהמשך, כשבועיים ימים לאחר הגשת התלונה, שלחה הנתבעת מכתב תלונה ללשכת עורכי הדין בו חזרה על תלונתה וציינה כי בארבע פעמים שונות ניסה התובע לגעת בה באזורים אינטימיים כאשר היו לבדם במשרד וברכבו של התובע.
בסופו של יום, שתי התלונות שהגישה הנתבעת נגד התובע נסגרו, כאשר התלונה למשטרה נסגרה מחוסר אשמה והתלונה ללשכת עורכי הדין נסגרה בשל חוסר ראיות. במסגרת התביעה שהגיש לבית משפט השלום באשקלון, טען התובע כי טענותיה של הנתבעת היו חסרות כל בסיס והתלונות הוגשו אך ורק על מנת לפגוע בו, בין מתוך כוונה של הנתבעת לסייע לעורך הדין ובין משום רצונה לנקום בו על שבחר שלא להיות עמה בקשר. נוכח האמור, תבע התובע פיצוי בסך 75 אלף שקלים בעילה של הוצאת לשון הרע.
השופטת הבכירה סבין כהן דחתה את התביעה וקבעה כי אין מקום לקבוע באופן נחרץ כי הנתבעת הגישה תלונת שווא נגד התובע בחוסר תום לב. טרם ירדה לעומקו של הסכסוך, ציינה השופטת כי נראה שתביעה זו מקורה בסכסוך בין התובע לעורך הדין וגם ההליך עצמו נוהל כאילו הם הצדדים לו, כשכל אחד מהם אינו שוכח להכפיש את שם חברו מבלי שיש בכך כל רלוונטיות להליך. עוד ציינה השופטת כי גם הנתבעת נקלעה אל מסע ההכפשות האמור כאשר הפכה לכלי ניגוח בידי עורך הדין במסגרת אותו סכסוך שבינו ובין התובע ויתכן שלו הייתה יודעת לאן הדברים יגיעו הייתה נמנעת מלהיכנס למחלוקת, גם אם היא מאמינה בצדקת טענותיה ומהלכיה.
לגופו של עניין ציינה השופטת כי עצם דבר הגשת התלונות אינו שנוי במחלוקת, אלא שהצדדים חלוקים ביניהם בשאלת אמיתות תוכן התלונה ובשאלת תחולתה של הגנת תום הלב שיש לנתבעת לפי סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, העוסק בהגנה על תלונה שהוגשה "לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה". בתי המשפט נטו לפרש את ההגנה הניתנת בהתאם להוראה זו באופן שתחול רק במקרים בהם הוכח כי אכן מדובר בתלונת שווא שהוגשה מתוך מטרה להרע ולפגוע.
במקרה זה, התרשמה השופטת כי התלונות למשטרה וללשכת עורכי הדין הוגשו בעידודו ובתמיכתו של עורך הדין, כשבהודעתה במשטרה ציינה הנתבעת כאמור בפה מלא כי עורך הדין היה זה שבבוקר הגשת התלונה התקשר אליה ועודד אותה להגיש את התלונה. בהמשך טענה הנתבעת אמנם כי דובר ביוזמה שלה שהתעוררה לאחר שנודע לה שהתובע כבר אינו עובד כמתמחה במשרדו של עורך הדין, אולם לדעת השופטת דווקא הגרסה הראשונה שנמסרה על ידי הנתבעת הייתה הגרסה המשקפת יותר את המציאות.
מנגד, קבעה השופטת כי לא ניתן לקבוע כממצא כי הנתבעת הגישה את תלונתה בחוסר תום לב או מתוך כוונה להרע או לכזב במשטרה ובלשכת עורכי הדין רק על מנת לפגוע בתובע, וספק אם כלל הייתה מודעת לשיקוליו של עורך הדין בעת שהגישה את התלונה. עוד הוסיפה השופטת כי אין לקבל את טענת התובע כי עדותה של הנתבעת במשטרה הייתה רצופת סתירות ושקרים המלמדים באופן חד משמעי כי תלונתה היא תלונת שווא. נקבע, כי עצם העובדה שהנתבעת לא ידעה לדייק במועדים או בפירוט האירועים אין בה כדי ללמד כי מדובר היה בתלונה שקרית וכי ההחלטה לסגור את התיקים נגד התובע בוודאי אין בה לקבוע כי מדובר בתלונות שקריות.
עוד הוסיפה השופטת כי גם העובדה שעורך הדין עודד את הנתבעת, אין בה כדי ללמד באשר לתוכן הדברים. ביחס לתלונה שהגישה הנתבעת ללשכת עורכי הדין, סברה השופטת כי לאור עדותה לא ברור האם יש מי שמשך בחוטים מאחורי הקלעים, אולם גם אם עורך הדין אכן עשה זאת, לא ניתן לקבוע שגרם לנתבעת להעיד דברים שאינם נכונים. בהקשר זה הדגישה השופטת כי לא הוכח מניע של הנתבעת להגשת תלונת שווא וכי גם לשיטת התובע השניים לא היו בקשר והעובדה שלא השיב לשיחות טלפון של הנתבעת לא נראית סבירה כעילה להגשת התלונה. גם טענתו של התובע כי הנתבעת לא אישרה אותו כחבר בפייסבוק אינה סבירה כעילה להגשת התלונה.
לסיכום הדברים קבעה השופטת כי כשם שהתרשמה מהנתבעת כי היא מאמינה בגוון המיני של מעשיו של התובע, התרשמה כי התובע האמין שאין במעשיו גוון מיני כלשהו. נוכח האמור, אין מדובר בתלונה שהיא תולדה של עלילת שווא מובהקת ולכן קמה לנתבעת ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע. התביעה נדחתה, התובע ישלם לנתבעת הוצאות בסך של 8,775 שקלים.
