חדשות

בית משפט השלום בת"א חייב את רשת "החקלאי", בבעלותו של מנחה הטלוויזיה אלירז שדה, לשלם כ-246 אלף שקל לזכיינים שהפעילו 3 חנויות של הרשת. נקבע, כי למרות שהרשת לא הטעתה ולא התחייבה לספק לזכיינים סחורה ישירות מחקלאים, הרי שהיא הפרה את התחייבותה לספק להם מערך תומך ומקצועי והפכה ל"נטל" עבורם במקום לנכס

בית משפט השלום בת"א חייב את רשת "החקלאי", המפעילה חנויות לשיווק פירות וירקות והמצויה בבעלותו של איש הטלוויזיה אלירז שדה, לשלם כ-246 אלף שקל למספר זכיינים של הרשת בגין הפרת התחייבויות כלפיהם. זאת, כ-7 חודשים לאחר שבית המשפט חייב את הרשת לשלם כ-150 אלף שקל לזכיינים אחרים בהליך דומה. השופט קבע כי הרשת לא התחייבה כלפי הזכיינים לספק להם סחורה ישירות מהחקלאי ולכן לא הטעתה אותם בעניין זה, אולם כשלה כלפיהם בהיבט ההתחייבות לליווי, הדרכה ותפעול מקצועי של הרשת. השופט: "ניהול הרשת היה חובבני, ונראה כי הרשת הייתה לנטל על זכייניה במקום שתהיה לנכס בעבורם".

התובעת היא חברה בבעלותו הבלעדית של המנחה והשדרן אלירז שדה, הפועלת תחת סימן המסחר "החקלאי". במסגרת החברה, פועלות חנויות לממכר ושווק פירות, ירקות ומוצרים נלווים. הנתבעים התקשרו עם הרשת בהסכמי זיכיון להפעלת חנויות של הרשת בערים שונות בארץ.

בכל הסכמי הזיכיון נקבע בין היתר כי החברה מסכימה ומתחייבת להעניק לזכיין זכויות שונות, ובכלל זאת לספק לחנות הזכיין את המוצרים, באיכות וטיב טובים, במחירים תחרותיים וזאת כפי הנדרש לצורך הפעלה רווחית של החנות. הזכיינים מצדם, התחייבו להפעיל את הסניף למשך תקופה בת חמש שנים לפחות, במהלכה ישלמו לרשת דמי זכיינות. בנוסף, קובעים הסכמי הזיכיון כי אלו מבטלים ובאים במקום כל התחייבות או מצג קודם בין הצדדים.

באפריל 2017 הודיעו הזכיינים לחברה על ביטול ההסכמים. הטענה המרכזית שהועלתה בהודעות אלה הייתה כי הרשת הציגה עצמה כמי שמוכרת לצרכנים תוצרת חקלאית ישירות מהחקלאי ללא פערי תיווך, אך בפועל התברר להם כי היא רוכשת את הסחורה שהיא מספקת לסניפים בשוק הסיטונאי ולכן הם אינם מוכנים להיות שותפים למה שכינו "הונאת הצרכנים". לצד טענה זו, העלו הזכיינים עוד מספר טענות בדבר התנהלותה העסקית של הרשת.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

אירוע זה הוביל לפתיחת הליכים הדדיים בין הצדדים, כאשר כל אחד טוען כי הצד האחר הוא האשם בהפרת ההסכם, ובהתאם טוען כי קמה לו הזכות לפיצוי בגין נזקיו הנובעים מהפרתו. במקביל להגשת כתבי התביעה ע"י הרשת, הגישה זו גם בקשות לסעדים זמניים ובעקבות החלטת בית המשפט קיבלה לידיה את שלוש החנויות שהפעילו הנתבעים.

לטענת החברה, הזכיינים ביטלו את הסכמי הזיכיון שלא כדין, וכי טענתם לפיה הביטול נעשה בשל הפרת ההתחייבות לספק סחורה ישירות מחקלאים אינה יכולה לעמוד. כך, נטען, הסכמי הזיכיון אינם כוללים כל התחייבות לאספקת סחורה ישרות מהחלקאים, הזכיינים או מי מהם היו מיוצגים וערכו בדיקות מקצועיות בקשר להסכמים ועוד בשלב המשא ומתן ידעו הן על היעדר ההתחייבות והן קיבלו הסבר באשר לרציונל שמאחוריה. עוד נטען כי בהסכם נכללת תניית ויתור על מצגים קודמים, ולכן טענת הנתבעים בהקשר זה סותרת אותה.

הזכיינים מצדם, טענו כי הרשת הפרה את התחייבותה הבסיסית כלפיהם, ובמקום לרכוש סחורות מחקלאים - היא רכשה את הסחורות ממתווכים וסיטונאים. מלבד זאת נטען כי הרשת הציגה והתחייבה כלפי הזכיינים למודל כלכלי מבטיח מאוד, לפיו הזכיינים יזכו לרכוש ממנה את הסחורה במחירי העלות שבהם היא רוכשת את הסחורה מהחקלאים, אולם המחירים שקבעה לא אפשרו רווח גולמי של 40% ובכך היא הפרה את התחייבותה ביחס למודל הכלכלי – הן ביחס לרווח הגולמי המובטח והן ביחס למחירי הסחורות.

עוד נטען כי הרשת התחייבה בהסכם הזיכיון למחירים תחרותיים, אולם היא לא טרחה לקיים מערך כלשהו כדי לבדוק האם המחירים שהיא קובעת לזכיינים הם מחירים תחרותיים בסביבתם, לא העמידה לרשות הזכיינים מערך רשתי תומך ומלווה שנועד להבטיח את הכשרתו ואת הצלחתו של הזכיין, סיפקה לזכיינים סחורה פגומה, ובחלקה לא ראויה למכירה ועוד.

השופט עמית יריב ציין בפתח הדברים כי אין בהוראות חוזה הזיכיון הוראה מפורשת הקובעת כי על הרשת לרכוש את הסחורה מחקלאים, והזכיינים אף מודים בזאת. בעניין זה, דחה השופט את טענות הזכיינים כי השתיקה הזו בהסכמים אינה משרתת את הרשת, וקבע כי אין כל תקדים בפסיקה להגדרת תנאי שנעדר מחוזה כתנאי מקפח בחוזה אחיד, כפי שניסו הזכיינים לטעון. כמו כן, גם ביחס לטענה של "פרשנות לרעת המנסח", ציין השופט כי בוודאי שלא ניתן לפרש סעיף שאינו קיים – לא לרעת המנסח ולא לטובתו. זאת, מלבד העובדה שהנתבעים לא הוכיחו כי אכן לרשת הייתה עדיפות בניסוח תנאי ההסכם.

ההסכמים לא כללו התחייבות לסיפוק סחורה ישירות מהחקלאי

כן נדחתה הטענה כי מדובר בלאקונה בהסכם, שכן הזכיינים לא ניגשו לחתום על ההסכמים כך סתם אלא חלקם היו מיוצגים בידי עורכי דין וחלקם קיבלו ייעוץ שוטף מיועצים עסקיים, וכולם טענו כי ערכו בדיקות נאותות טרם ההתקשרות, שכללו פגישות עם זכיינים אחרים של הרשת. זאת ועוד, הוכח כי בטרם התקשרו הזכיינים בהסכם עם הרשת, הם ביצעו עבודת שטח; ביקרו בחנויות; שכרו שירותי כלכלנים לבדיקת כדאיות העסקה ועוד. בנסיבות אלו, התקשה השופט לקבל את טענת הזכיינים לפיה ההסכם כולל תניה משתמעת, שלא זו בלבד שאינה מופיעה בו מפורשות אלא שלשיטתם של כל הזכיינים – נדונה מפורשות במהלך המשא ומתן, וחרף זאת לא נכללה בהסכם.

משכך, קבע השופט, הזכיינים ידעו או היו אמורים לדעת כי הרשת לא התחייבה כי כל המוצרים שיסופקו יהיו ישירות מחקלאים – ולכן הם היו מושתקים מלטעון להטעיה ומצגי שווא בעניין זה, וביטול ההסכמים בגין עילה זו נעשה שלא כדין.

בשולי הדברים התייחס השופט לפסק דין קודם שניתן נגד הרשת בפברואר 2019, בו נקבע כי פרשנות תכליתית של הסכמי הזיכיון מחייבת לקרוא לתוכם התחייבות מפורשת של הרשת לרכישת סחורה ישירות מהחקלאים. בעניין זה ציין השופט כי עמדתו בנושא שונה וכי לשיטתו התשתית המשפטית והעובדתית, לרבות ניסוחם של ההסכמים (שאינם כוללים התחייבות כזו ומנגד כוללים ויתור על מצגים קודמים), הפער בין מידת החשיבות שמייחסים הזכיינים להתחייבות זו ובין הסכמתם להתקשר בהסכם שאינו כולל תניה מפורשת כזו, וכן הראיות הפוזיטיביות המלמדות כי לפחות חלקם ידעו באופן ברור כי לא כל הסחורה תסופק במישרין מחקלאים – אינה מאפשרת לקרוא לתוך ההסכמים הקיימים תניה שאינה מופיעה בהם.

בהמשך הדברים דחה השופט גם את טענת הזכיינים להפרת המודל הכלכלי ע"י הרשת, לפיו כביכול הובטל להם כי הם צפויים לרווח גולמי של 40%. לדעת השופט, ספק אם ניתן לטעון כי מודל כלכלי להפעלת עסק יכול להוות התחייבות בת-אכיפה של רשת לזכייניה, וסביר יותר לומר כי המודל הכלכלי נועד לאפשר לזכיין פוטנציאלי לקבל מושג כללי על אופן ההתנהלות. מכל מקום, לדברי השופט, החובה לבחון את ישימות המודל הכלכלי והתכנית העסקית מוטל, וצריך להיות מוטל, על מי ששוקל להתקשר בהסכם זכיינות.

עוד הוסיף השופט כי מטבעם של דברים הצלחתה של תכנית עסקית תלויה במשתנים רבים, שרק חלק מהם תלויים ברשת. משכך, הטענה כאילו הרשת התחייבה לרמת רווחיות מסוימת, או כאילו הבטיחה רווחיות בשיעור קבוע לזכייניה בהתעלם מתנאי השוק, מכישורי הניהול של הזכיין וכד' – היא טענה שאינה יכולה לעמוד. גם בהיבט הראייתי, קבע השופט, הזכיינים לא הציגו חוות דעת כלכליות או ראיות טובות אחרות המלמדות על הרווחיות של הסניפים. משכך, גם לו היה נקבע כי התכנית העסקית היא בבחינת מצג מחייב של הרשת כלפי הזכיינים – הרי שהאחרונים לא הוכיחו הפרה של המצג.

מלבד האמור, דחה השופט את טענות הזכיינים לפיהן הרשת הפרה את התחייבותה למחירים תחרותיים וסיפקה להם סחורה פגומה, ובחלקה לא ראויה למכירה.

מנגד, קיבל השופט את הטענה כי הרשת הפרה התחייבות לספק מערך רשתי תומך לזכיינים. בעניין זה ציין השופט כי אדם המבקש להקים עסק יכול לבחור להקים עסק מן היסוד בעצמו, או להתקשר עם רשת במנגנון של זכיינות. לדבריו, ההיגיון הכלכלי מצדיק התקשרות בצורה זו רק כאשר הרשת מציעה ערך מוסף – תפעולי, רעיוני או קנייני – המצדיק את הגבלת העצמאות העסקית של הזכיין ואת תשלום דמי הזיכיון. כפועל יוצא, כאשר זכיין מתקשר בהסכם זיכיון עם רשת ומשלם לה כספים עבור הזיכיון עצמו, כמו גם תשלומים נוספים, הצפייה הלגיטימית שלו, ומנגד ההתחייבות הבסיסית של הרשת – היא להעמיד לרשות הזכיין ערך מוסף שהוא למעשה מערך רשתי תומך ומלווה, אשר נועד להבטיח את הכשרתו ואת הצלחתו של הזכיין. בהתאם, רשת שאינה מציעה ערך מוסף כאמור לזכייניה הופכת למעשה מיותרת וחסרת זכות קיום, שכן במקום לייעל את עבודת הסניפים ולהוזיל עלויות, היא מוסיפה שכבה נוספת בשרשרת האספקה – של מטה הרשת – ועלולה אף להעלות את המחירים ולפגוע ביעילות התפעולית של הזכיין.

"התנהלות חובבנית ובלתי מקצועית"

במקרה הנוכחי, ציין השופט, הרשת התחייבה בהסכמי הזיכיון בין היתר כי הזכיין ועובדיו ייטלו חלק בהשתלמויות מקצועיות ומערכי הדרכה שיערכו על ידה מעת לעת במטרה להכשירם ולהביא לתוצאות עסקיות טובות לכלל הזכיינים, וכן התחייבה "לייעץ לזכיין, לפי בקשתו וללא עלות נוספת, בנושאי ניהול והפעלה מקצועיים וכלליים שונים, לרבות הרצת העסק והכשרת עובדים בטרם פתיחתו, ולהעמיד לרשותו אמצעים שונים לניהול העסק. כמו כן תסייע החברה לזכיין בתפעול השוטף של העסק ובלבד שלא יהיה בכל סיוע כאמור כדי להטיל אחריות כלשהי על החברה".

לדעת השופט, הרשת לא הוכיחה כי קיימה את התחייבויותיה לפי סעיפים אלה, וחמור מכך: מהראיות והעדויות עלה בבירור כי מדובר ברשת הנעדרת יכולת מקצועית לתמוך בזכיינים וללוות אותם מן הבחינה המקצועית: לא בתחום השיווקי, לא בתחום קידום מכירות ולא בתחום המקצועי-תפעולי. עוד הוסיף השופט כי הרשת נעדרת גם מערך בקרה או פיקוח ואף נעדרת ספר נהלים אחיד וברור.

מעבר לאמור התרשם השופט, בין היתר בעקבות עדותו של שדה, כי התנהלותה של הרשת הייתה "חובבנית ובלתי מקצועית". כך, כאשר נשאל שדה ביחס לבחירת המיקומים הוא העיד מחד גיסא כי הרשת ערכה מחקרי שוק לבדיקת מיקומים מועדפים לסניפים, אולם מחקרי שוק אלה נערכו, לשיטתו, בעל-פה, תוך כדי שיח בין הגורמים השונים במטה. לדעת השופט, ברור שניהול מקצועי של רשת אינו יכול להיות מבוסס על שיח בעל-פה של מנכ"ל הרשת עם אנשי המטה, ונדרשת עבודה סדורה, על פי פרמטרים ברורים, שמהתרשמותו לא היו קיימים ברשת כלל. לאור האופן שבו התנהל מטה הרשת, ובהעדר כל יתרון תחרותי שהעניקה הרשת לזכייניה, ובהינתן שמדובר היה ברשת חדשה ולא מבוססת, סבר השופט כי לא היה לזכיינים כל יתרון בהתקשרות עם הרשת על פני פתיחת חנות ירקות עצמאית. בכך, נקבע, הפרה הרשת באופן יסודי את התחייבויותיה כלפי הזכיינים, באופן המצדיק את ביטול ההסכמים עמה.

הפרה נוספת של התחייבות הרשת מצא השופט בכך שזו סיפקה לזכיינים את הסחורה והמוצרים בבוקר, אך קבעה את מחירי רכישתם רק בשעות הצהריים המאוחרות. כך, שדה למעשה הודה כי התנהלותה של הרשת גרמה לכך שבמחציתו הראשונה של כל יום עבודה נדרשו הזכיינים לתמחר את המוצרים שהם מוכרים מבלי לדעת באיזה מחיר רכשו הם עצמם את המוצרים. לדעת השופט, טענתו של שדה שלפיה התנהלות זו היא נהוגה ומקובלת אינה יכולה לעמוד, שכן כאשר ירקן רוכש את הסחורה בעצמו בשוק הסיטונאי האחריות לתמחור מוטלת עליו, והוא גם זה שנדרש לתמחר בעצמו את המוצרים. אלא שזה בדיוק אמור היה להיות תפקידה של הרשת: לספק לזכייניה שירות שישפר את מצבם ביחס למצבן של חנויות ירקות עצמאיות. בפועל, הצורך להמתין לקבלת מידע מהרשת – מידע שהגיע פעמים רבות רק בשעות הצהריים המאוחרות (כפי שנטען והוכח) יצרה מצב שהוספת "שכבה" נוספת בשרשרת האספקה פגעה בזכיינים.

לסיכום נקודה זו קבע השופט כי ניהול הרשת היה חובבני, ונראה כי הפכה לנטל על זכייניה במקום שתהיה לנכס בעבורם. לאור האמור, נקבע כי משבוטלו כדין הסכמי הזיכיון, הרשת אינה זכאית לפיצוי המוסכם בהסכמי הזיכיון. כמו כן, אין מקום לפצותה על הוצאות הקמה מחדש של הסניפים. מנגד, זכאית הרשת לתשלום בגין חובות שלא שולמו על אספקת סחורות לזכיינים וכן עבור דמי שכירות מחלקם. עוד נקבע, כי מאחר שהרשת לא העמידה לרשות הזכיינים כל מערך רשתי תומך כאמור, הרי שהיא לא זכאית לתשלום דמי ניהול. לאחר קיזוז החובות כלפיה, תשלם הרשת לזכיינים סך כולל של 246,110 שקל. מאחר שחלק ניכר מטענות שני הצדדים לא התקבלו, לא נעשה צו להוצאות. הרשת יוצגה ע"י עו"ד גיל ורגון ועו"ד אבי גבאי. הזכיינים יוצגו ע"י עו"ד שמואל גרנאי ועו"ד רפאל נבון.

ת"א 30594-04-17