בית המשפט העליון קבע בהחלטה תקדימית כי המדינה זכאית להשבת כספי שוחד שנטל עובד מדינה. נפסק כי המדובר בעובד ציבור שסרח, מעל באמון שניתן בו והביא לפגיעה בציבור. מעשיו הם חמורים, ואין הצדקה להותיר בידיו את טובת ההנאה שצמחה לו כתוצאה מהם.
עניינו של ההליך לפנינו הינו בשאלה מה דינה של תביעה אזרחית שהגישה המדינה כנגד עובד מדינה שהורשע בלקיחת שוחד, שבמסגרתה היא עתרה לכך שהעובד ישיב לה את הסכום שהתקבל אצלו כשוחד. המדובר בתביעה אזרחית נגררת להרשעה בפלילים שאותה הגישה המדינה נגד המשיב, עובד מדינה שהורשע, בין השאר, בלקיחת שוחד. במסגרת התביעה עתרה המדינה לכך שהמשיב ישיב לידיה את הכספים שנטל כשוחד. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה, ומכאן הערעור שהגישה המדינה. על פי כתב האישום, המשיב שימש בשנת 2011 כרכז פיקוח במינהל האזרחי באיו"ש, ובמסגרת תפקידו נהג לבצע ביקורות פתע במחצבות לשם מניעת חציבה אסורה. תוך ניצול מידע שהיה בידו בתוקף תפקידו, מסר במספר הזדמנויות מידע בנוגע לביקורות צפויות של המינהל האזרחי במחצבות זאת על מנת שאותם מפעילים יוכלו להימנע מחציבה אסורה בזמן הביקורת. המפעילים שקיבלו את ההתראות, נתנו לו תמורת המידע כספי שוחד בסכום כולל של 45,850 ש"ח. המדינה הגישה נגד המשיב תביעה אזרחית נגררת להרשעה בפלילים לפי סעיף 77 לחוק בתי המשפט, שבמסגרתה היא ביקשה "להפקיע" את הכספים שקיבל לידיו. העילות המרכזיות שנטענו הן עשיית עושר ולא במשפט והפרת חובת אמון. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה.
המדינה טענה כי היא זכאית לקבל את כלל רווחי השוחד שנצברו אצל המשיב, וזאת מכוח חוק עשיית עושר. לטענת המדינה, המשיב הפיק את רווחיו תוך ניצול סמכותו ומידע שהיה ברשותו מתוקף תפקידו כרכז פיקוח. לפיכך המשיב התעשר על חשבונה, ויש להשיב את רווחיו אל הקופה הציבורית.
המשיב טען מנגד כי לא ניתן לפסוק בעניינו השבה מכוח עילת עשיית עושר ולא במשפט, זאת מאחר שהיסוד השני – התעשרות על חשבון המזכה – אינו מתקיים. בנוסף, סעיף 1 לחוק עשיית עושר עוסק במקרים שבהם "הזוכה" פעל בתום לב. לשיטתו, מאחר שבמקרה דנן מדובר בכספים שעברו תוך כדי ביצוע עבירות ולא בתום לב, סעיף 1 לחוק אינו חל. עוד נטען כי עובדי ציבור רבים הורשעו בעבירות שוחד בשנים האחרונות, וכי המדינה לא ראתה לנכון להגיש נגדם תביעה אזרחית להשבת כספי השוחד. לעמדתו, יש בכך משום אכיפה בררנית, המקנה לו "הגנה מן הצדק אזרחית".
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
כב' השופטת ע' ברון פסקה שיש לקבל את ערעור המדינה ולקבוע כי היא זכאית לקבל לידיה את הכספים שנתקבלו אצל המשיב כשוחד. זאת בהתאם לסעיף 1 לחוק עשיית עושר, ומאחר שהמשיב הפר את חובת האמון שהוא חב כלפי המדינה. ראשית נקבע כי העובדה שנוהל נגד אדם הליך פלילי בגין מעשה נתון והוטל עליו עונש, אינה מונעת כשלעצמה את האפשרות לקבל תביעה אזרחית שהוגשה על ידי המדינה באותו עניין. ובלשון אחרת, המדינה אינה מנועה מלנהל שני הליכים משפטיים נגד אותו אדם באותו עניין – פעם אחת בכובע התביעה הכללית, ופעם שנייה בכובעה האזרחי. כפי שטוענת המדינה, תכליותיהם של שני ההליכים שונות. מטרת המשפט הפלילי היא להגן על האינטרסים הבסיסיים של חברה מאורגנת באמצעות הכרזה על היא לקבוע חפות או אחריות פלילית ועונש. לעומת זאת, ההליך האזרחי הוא המנגנון שמעמידה המדינה לרשות אזרחיה לצורך פתרון סכסוכים בינם לבין עצמם, כמו גם בינם לבין המדינה כאשר זו אינה פועלת בכובעה כריבון או כרגולטור. במקרה דנן, את ההליך הפלילי יזמה המדינה בכובע התביעה הכללית, שתפקידה לאכוף את המשפט הפלילי; בעוד את ההליך האזרחי היא יזמה כצד לסכסוך, במטרה להשיב לעצמה רווח שהופק, לשיטתה, שלא כדין ועל חשבונה. כידוע, מקום שבו המעשה הפלילי מוליד גם אחריות לפי הדין האזרחי, יכול מי שיש בידו עילה לפי הדין האזרחי להגיש תביעה אזרחית נגד מי שהורשע. במקרה דנן המדובר בעבירות שחיתות שלטונית, שבהן "קורבן" העבירה הוא הציבור בכללותו ודומה שאין סיבה לשלול אפריורי מהמדינה, המייצגת את הציבור, את האפשרות להגיש תביעה אזרחית – אפשרות הנתונה בידו של כל נפגע עבירה אחר. התביעה האזרחית יכולה להיות מוגשת כתביעה נגררת להרשעה בפלילים לפי סעיף 77 (א) לחוק בתי המשפט. עם זאת יצוין כי אין הכרח שהתביעה האזרחית תוגש כתביעה נגררת להרשעה בפלילים, וכי ניתן להגישה גם כתביעה אזרחית "רגילה". המשיב טען כי התכליות שאותן מבקשת המדינה להשיג כעת כבר הושגו במסגרת ההליך הפלילי. אין לקבל טענה זו, זאת משעה שקנס מהווה עונש, פשוטו כמשמעו ומנגד, מטרת התביעה האזרחית לשיטת המדינה אינה להעניש את המשיב אלא להפקיע מידיו רווחים שהשיג על חשבונה שלא כדין, ולהעבירם אליה. אכן, לא ניתן להתעלם מכך שבבסיס התביעה שהוגשה בענייננו עומדת גם תכלית הרתעתית ואין כל מניעה לעשות שימוש במשפט האזרחי על מנת להגביר את ההרתעה מביצוע עבירות פליליות. במסגרת ההליך הפלילי ההרתעה מושגת באמצעות ענישה, בעוד במסגרת ההליך האזרחי מדובר ב"הרתעה באמצעות הכיס".
בנוסף לאמור נקבע כי העיקרון בדבר השבת התעשרות שנעשתה על חשבונו של הזולת הוא עיקרון רחב, בעל "רקמה פתוחה", וחוק עשיית עושר אינו קובע רשימה סגורה של מצבים שבהם הוא יחול. חובת השבה בהתאם לסעיף 1 לחוק מתגבשת בהתקיים שלושה תנאים: התעשרות, על חשבון המזכה, ו-שלא על-פי זכות שבדין. נקבע כי אין חולק כי התנאי הראשון והתנאי השלישי מתקיימים בענייננו: ברי כי המשיב התעשר, וכי הדבר נעשה שלא על פי זכות שבדין. אין לקבל את טענתו שלפיה סעיף 1 לחוק עשיית עושר מתייחס אך למקרים שבהם ההתעשרות נעשתה בתום לב, ורק בדיעבד התברר שנעשתה שלא כדין. אין כל הצדקה לכך שמי שפעל בחוסר תום לב יוכל להיבנות מכך ולזכות ב"הגנה". באשר לשאלה האם המשיב התעשר על חשבון המדינה נקבע כי, שלא כפי שקבע בית המשפט המחוזי, המשיב אכן התעשר על חשבון המדינה, אם כי לא באופן ישיר. המסקנה המתבקשת היא שהמשיב התעשר על חשבון המדינה, למרות שכספי השוחד עצמם לא יצאו מן הקופה הציבורית ואף לא היו מיועדים להשתלם לה. ההתראות שקיבלו מפעילי המחצבות אפשרו להם לבצע חציבה בלתי חוקית בהיקף העולה על זה שהיה מתקיים אלמלא היה המשיב מוסר את המידע. באופן זה מפעילי המחצבות גזלו מהמדינה משאבי טבע, ואין זאת אלא שהם התעשרו על חשבונה. מתוך הרווח שהפיקו מפעילי המחצבות, הם שילמו למשיב מעין "עמלה" בתמורה למידע שקיבלו ממנו. משכך, כספי השוחד שקיבל מהווים למעשה נתח מתוך הרווח שהופק באמצעות גזילת משאבי טבע מן המדינה, שהתאפשרה עקב מסירת המידע. ניתן לראות במפעילי המחצבות ובמשיב כמי שגזלו יחד מהמדינה משאבי טבע, ו"התחלקו בשלל"; ומכאן שלא רק מפעילי המחצבות התעשרו על חשבון המדינה, אלא גם המשיב. החזקה היא כי גובה הנזק שנגרם למדינה הוא לפחות כשיעורו של השוחד. חזקה זו גם מתיישבת עם ההיגיון והשכל הישר: ברי כי מפעיל מחצבה לא היה משלם לרכז הפיקוח סכום מסוים כשוחד, אילו הרווח שהיה מפיק מכך היה קטן מאותו סכום או שווה לו. נפסק כי המשיב התעשר על חשבון המדינה כסכום השוחד שלקח, ומשכך המדינה זכאית להשבת סכום זה, זאת, לפי סעיף 1 לחוק עשיית עושר.
יתרה מזו, נקבע כי במקרים מסוימים תתגבש עילה בעשיית עושר ולא במשפט גם אם הנתבע לא התעשר על חשבון התובע. ההשבה במקרים כאלה הינה "השבה מחמת ש'אין חוטא יוצא נשכר' " או "השבה הרתעתית". השימוש בכלי זה ייעשה במשורה ובהתקיימם של שלושה שיקולים מרכזיים: חומרת ההתנהגות, חשיבות הכלל שהופר וקיומו של תובע קרוב מספיק. שלושת השיקולים מתקיימים בעניין דנא. התנהגותו של המשיב היא חמורה; הדין מייחס חשיבות רבה למלחמה בתופעת השחיתות השלטונית, וברי כי המדינה היא גורם בדרגת קרבה מספקת שאליו ניתן להעביר את הרווח, מאחר שהמשיב הוא עובד מדינה ואת המעשים ביצע ובכספי השוחד "זכה" במסגרת תפקידו זה. זאת ועוד, נסיבות המקרה דנן אינן מצדיקות מתן פטור מהשבה לפי סעיף 2 לחוק. לא מדובר במקרה שבו "הזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה" ואף לא מתקיימות בענייננו "נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת". המדובר בעובד ציבור שסרח, מעל באמון שניתן בו והביא לפגיעה בציבור. מעשיו של המשיב הם חמורים, ואין הצדקה להותיר בידיו את טובת ההנאה שצמחה לו כתוצאה מהם. בנוסף נקבע כי המשיב הפר את חובת האמון שהוא חב כלפי המדינה. הדין הישראלי הכיר בקיומה של חובת אמון במצבים מסוימים, וזאת כחלק מ"המשפט המקובל נוסח ישראל". בעניין דנא ניתן להצביע על שני מקורות לחובת האמון שחב המשיב. ראשית, חובת אמון כלפי המדינה והציבור מתוקף היותו עובד ציבור ושנית, חובת אמון כלפי המדינה כמעסיקתו, מאחר שהוא החזיק במידע סודי שלה מתוקף תפקידו.
בהמשך לאמור נפסק כי המדינה מתייחסת להפרת חובת האמון כעילה עצמאית ונפרדת מהעילה לפי חוק עשיית עושר. אולם, נראה כי הדעות חלוקות בשאלה אם העילה המבוססת על הפרת חובת האמון היא עילה עצמאית העומדת על רגליה שלה, או שמא מדובר במקרה פרטי של עשיית עושר ולא במשפט. המקרה דנן אינו מצריך הכרעה בשאלה זו מאחר ששתי העילות, עשיית עושר ולא במשפט והפרת חובת אמון, התגבשו בעניין דנא בלאו הכי, ומאחר ששתיהן מובילות לסעד זהה, שהינו שלילת סכום השוחד והעברתו למדינה. באשר לטענת האכיפה הבררנית שהעלה המשיב נקבע כי דינה להידחות. במקרה דנן, המדינה הראתה כי ישנו טעם ענייני העומד בבסיס החלטתה. בשנים האחרונות התקבלה החלטה להרחיב את ארגז הכלים שבהם נעשה שימוש על מנת להתמודד עם עבירות שחיתות שלטונית ולשמור על הקופה הציבורית ובין השאר הוחלט לעשות שימוש בכלים מתחום המשפט האזרחי והכלכלי. ואמנם החלטה על שינוי מדיניות היא טעם שיש בו על פניו כדי להצדיק את הגשת התביעה נגד המשיב, גם אם הדבר לא נעשה קודם לכן במקרים אחרים. אין לאפשר לטענת אכיפה בררנית להוות מחסום לפני הרשות בבואה לקדם את ההתמודדות עם עבירות השחיתות ולאמץ כלים חדשים שביכולתם לסייע בכך. נקבע כי החלטת המדינה בדבר הגשת תביעה אזרחית נגד המשיב נעשתה משיקול ענייני, הוא אימוץ כלים חדשים להתמודדות עם עבירות השחיתות ולאכיפת כללי התנהגות.
לאור האמור לעיל, הערעור התקבל.
המדינה יוצגה ע"י עו"ד אריאל נתן; עו"ד אסנת דפנה; המשיב יוצג ע"י עו"ד נתנאל אינדיג
