אישה ערבייה חתמה על חוזה שכירות דירת מגורים. מספר ימים לאחר שנחתם החוזה, ובטרם נכנסה השוכרת לדירה, הודיע לה בעל הדירה על ביטול חד צדדי של החוזה, לאור התנגדותם של הדיירים לכניסת דיירת ערבייה לבניין. ביהמ"ש חייבו בתשלום פיצוי של כ-30,000 ש"ח לאחר שקבע כי החוזה בוטל על רקע גזעני
המשכיר, בעלים של דירת מגורים בעפולה, פרסם מודעה באינטרנט בנוגע להשכרת דירתו. השוכרת היא אישה ערבייה, אזרחית ישראלית, גרושה ואם ל-6 ילדים העובדת כמטפלת סיעודית ומתגוררת בעפולה בשכירות כ-8 שנים. בעקבות פרסום המודעה, יצרה השוכרת קשר טלפוני עם המשכיר ולאחר מספר פגישות חתמו השניים על הסכם שכירות. יצוין כי השוכרת הודיעה למשכיר שהיא ערביה (על אף שלא הייתה עליה כל חובה לעשות כן).
מספר ימים לאחר שנחתם חוזה השכירות, נכתבו בקבוצת הווצאפ של דיירי הבניין הודעות רבות בגנות השכרת הדירה לשוכרת בשל היותה ערבייה. הודעות הווצאפ כללו, בין היתר, שיימינג של השוכרת והצהרות של הדיירים כי לבניין לא נכנסים ערבים וכי בכוונתם למרר לשוכרת את החיים עד שהיא תברח מהדירה. המשכיר אף קיבל, לדבריו, טלפונים מצד מספר דיירים בבניין שטענו כי הוא לא יוכל להשכיר את הדירה שבבעלותו, כי הדיירים יחליפו מפתח וקוד כניסה לבניין על מנת שהשוכרת לא תוכל להיכנס, וכי השוכרת וילדיה יוטרדו וערבים לא יגורו בבניין. בעקבות ההודעות הנ"ל, הודיע המשכיר לדיירים כי "הם ניצחו" וכן הוסיף וציין כי "הוא מתבייש בדיירי הבניין שהינם גזענים". כבר למחרת, הודיע המשכיר לשוכרת כי הדיירים הודיעו לו שאינם מוכנים שהשוכרת תיכנס להתגורר בדירה וכי אם תעשה כן, הם מתכוונים למרר לה את החיים ועל כן בנסיבות אלה לא ניתן יהיה לקיים את חוזה השכירות. עקב העובדה כי השוכרת עמדה על קיום חוזה השכירות, הודיע המשכיר לשוכרת, ארבעה ימים טרם תחילת תקופת השכירות, על ביטול החוזה ביניהם. בעקבות כך הגישה השוכרת תביעה לחיובו של המשכיר לשלם לה פיצויים בשל הנזקים שנגרמו לה, לטענתה, בגין ביטול החוזה על רקע גזעני, בסך של 75,000 ש"ח, הכוללים גם פיצויים עונשיים.
במסגרת ההליך המשפטי, טען המשכיר (הנתבע) כי הפרת חוזה השכירות נעשתה עקב סיכול החוזה, בהתאם לאמור בסעיף 18(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) ולחילופין טען כי השוכרת (התובעת) ניסתה לקיים את החוזה שלא בתום לב, בניגוד לסעיף 4 לחוק השכירות והשאילה. לעומת זאת, השוכרת טענה כי המשכיר נהג בחוסר תום לב והפר את החוזה הפרה יסודית וכי ביטול החוזה על ידיו נעשה בשל מניעים הקשורים באפליה על רקע גזעני נוכח היותה של השוכרת ערבייה.
ביהמ"ש דחה את טענתו של המשכיר בדבר סיכול החוזה. ביהמ"ש מוכן היה לקבל את גרסתו של המשכיר כי בעת כריתת החוזה עם השוכרת, הוא לא ידע ולא היה עליו לדעת כי דיירי הבניין התנגדו לכניסתה של דיירת ערבייה לבניין, אך עם זאת לא היה מוכן לקבל את טענת המשכיר כי קיום החוזה באותן הנסיבות (התנגדותם של דיירי הבניין) היה בלתי אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים. נפסק כי מאחר שהשוכרת ידעה על התנגדותם של דיירי הבניין ועל כוונתם למרר את חייה, ובכל זאת עמדה על קיום חוזה השכירות, צריך היה לאפשר לה לקיים את החוזה ולא ניתן לומר כי קיום החוזה היה בלתי אפשרי. כמו כן, ביהמ"ש דחה את הטענה לפיה התעקשותה של השוכרת לקיים את חוזה השכירות בנסיבות שנוצרו, יכולה להיחשב כשימוש שלא בתום לב בזכות הנובעת מן החוזה.
לאחר שביהמ"ש קבע כי חוזה השכירות הופר ובוטל ע"י המשכיר באופן חד צדדי, הוא נדרש להכריע בשאלת הפיצוי הכספי וגובהו. תחילה קבע ביהמ"ש כי יש לחייב את המשכיר בפיצוי שווה ערך לחודשיים דמי שכירות, בסך 5,700 ש"ח, בגין הפרה וביטול החוזה באופן חד צדדי. לאחר מכן קבע ביהמ"ש כי נסיבות המקרה מחייבות מתן פיצוי מוגבר בגין עוגמת נפש ופגיעה ברגשותיה וזכויותיה של השוכרת. בין היתר, נפסק כי חוזה השכירות "בוטל בגין אפליה על רקע גזעני ונראה כי הדבר גרם לפגיעה בכבודה ולתחושת עלבון קשה אצל התובעת אשר נאלצה להרגיש את עצמה כאזרחית סוג ב' שאינה רצויה במקומות מסוימים בארץ שבה היא מתגוררת כאזרחית שוות זכויות. כפועל יוצא מכך, הזכות שלה לשיוויון הופרה".
בנוגע למניע להפרת החוזה, ביהמ"ש קיבל את גרסתו של המשכיר כי הוא לא גזען אך קבע כי התנהלותו בפועל הביאה לכך כי החוזה בוטל על ידו בשל אפליה על רקע גזעני. בעניין זה דחה ביהמ"ש את טענתו של המשכיר כי הוא החליט לבטל את החוזה רק בשל דאגתו לשוכרת וילדה הקטין וקבע כי נראה שהמשכיר לא רצה להתעמת עם דיירי הבניין והעדיף פשוט לא להשכיר את הדירה לאישה ערבייה, גם אם הדבר היה כרוך בביטול החוזה מצדו. עוד נפסק כי למשכיר היה אינטרס נוסף ליישר את הקו עם דיירי הבניין המתנגדים לכניסת שוכרת ערבייה לדירה, וזאת משום שאמור היה לחתום מול הקבלן על חוזה רכישה של דירה נוספת באותו בניין, וחשש כי השכרת הדירה לשוכרת עלולה לסכן את ביצוע עסקת הרכישה של הדירה הנוספת. על כן הוא העדיף את האינטרסים הכלכליים הנוספים שהיו לו בבניין, על פני קיום החוזה עליו חתם עם השוכרת. לפיכך, פסק ביהמ"ש לשוכרת פיצוי כספי מוגבר בגין עוגמת נפש ופגיעה ברגשותיה ובזכויותיה החוקתיות בסך של 20,000 ש"ח. בסך הכל, נפסקו לשוכרת פיצויים בסך 30,137 ₪, כולל שכ"ט.
