בית המשפט העליון קבע כי יש לתת עליונות להוראותיו הברורות של חוזה מסחרי על פני סיפורים של בעלי החוזה בעת התדיינות. נפסק כי בתי המשפט חייבים לדחות סיפורים כאלה בשתי ידיים ולהיצמד לדל"ת אמותיו של חוזה עסקי שתנאיו נכתבו בלשון ברורה. החלטה כאמור תהא נכונה ברוב-רובם של המקרים, ותביא לחיסכון משמעותי בזמן שיפוטי יקר.
עסקינן בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בגדרו התקבלה תביעת משיבה 1 לאכיפת הסכם שנכרת בינה לבין החברה-מערערת 1. מערערות 2 ו-3 הן קרנות מימון פיננסיות המעמידות הלוואות ללקוחות הזקוקים לאשראי חוץ בנקאי. החברה היא חברת ניהול שלהן כאשר בעלת השליטה בהן היא חברת אורות פיננסים בע"מ, המצויה בבעלותו של מר אבי דויטש. בשנת 2013, נחתם הסכם עבודה אישי בין החברה לבין מר משה כהן, במסגרתו הוסכם כי כהן ישמש כמנהל אשראי בחברה. בין הצדדים התגלעה מחלוקת באשר לנסיבות החתימה על הסכם משנת 2015 בין החברה לבין משיבה 1, חברה בשליטתו ובבעלותו המלאה של כהן, שכותרתו "הסכם/עמלה לחלוקת הכנסות בקבוצות רכישה". הסכם זה קובע תשלום עמלה בשיעור של 20% מ"הכנסות נטו" שיהיו לחברה ממימון ליווי בניה של קבוצות רכישה, למשיבה 1 ולמשיבה 2, שהיא חברה בשליטתו ובבעלותו המלאה של עו"ד ישראל חדד, בעל תפקיד נוסף בחברה. בחלוף פחות משנתיים מיום חתימת הסכם העבודה, הודיע כהן לדויטש כי החליט לעזוב את עבודתו בחברה. נוכח הודעתו זו, דרשה החברה ממשיבה 1 כי תחזיר את התשלום שקיבלה מכוח הסכם העמלה. משיבה 1 הגישה הליך של המרצת פתיחה לאכיפת הסכם העמלה. המחוזי קבע כדעת המשיבות, כי הסכם העמלה הוא הסכם עצמאי שאינו תלוי ביחסי העבודה שהיו קיימים בין כהן לחברה, ולכן ההסכם בתוקף ללא הגבלת זמן גם לאחר שכהן סיים את עבודתו בחברה.
לטענת המערערות, בית המשפט המחוזי היה חסר סמכות עניינית לדון בתביעה, שכן היא קשורה לסוגיות הנתונות לסמכותו הייחודית של בית הדין האזורי לעבודה. קביעותיו של בית המשפט המחוזי נוגדות את לשון הסכם העמלה, אינן מתיישבות עם נסיבות כריתתו, נוגדות היגיון כלכלי-מסחרי. בית המשפט שגה בקבעו כי לא היה קשר בין קיום יחסי עובד-מעביד לבין הסכם העמלה, וכי הסכם העמלה היה הסכם עצמאי המנותק מיחסי העבודה שהיו בין כהן לבין החברה
מנגד, המשיבה 1 טענה כי אין בהסכם זכר לקשר בינו לבין קיומם של יחסי עובד-מעביד, וסעיף 12 להסכם קובע במפורש כי יחסי הצדדים אינם במסגרת יחסי עובד-מעביד. התנאי היחיד שנקבע בהוראות הסכם העמלה לזכאות על פיו הוא "ביצוע בפועל של התחלת המימון".
כב' השופט ד' מינץ פסק כי יש לקבל את הערעור באופן חלקי. בית המשפט המחוזי קבע כי יש לפרש את הסכם העמלה כהסכם עצמאי המנותק מיחסי העבודה שהיו בין כהן לבין החברה. פרשנות זו מבוססת בראש ובראשונה על לשונו של ההסכם, ולאחר מכן על בחינת נסיבות כריתתו ועל הערכת מהימנותם של העדים. לא נמצא בטענות המערערות דבר המצדיק התערבות בממצאים אלו. לשון ההסכם היא נקודת המוצא לכל הליך פרשני, וככל שלשונו מצביעה באופן בהיר על אומד דעת הצדדים בעת כריתתו, שמורה לה הבכורה בהליך הפרשני. כמו כן, קיימת חזקה הניתנת לסתירה לפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב על רקע הקשרו הכללי. בעניין דנן, מדובר בהסכם ברור שלשונו חד-משמעית. ההסכם קובע כי המשיבות תהיינה זכאיות לעמלה עבור "הכנסות נטו" שיגיעו לחברה כתוצאה מהלוואות שיועמדו לטובת מימון ליווי בניה של קבוצות רכישה. בהסכם אף מובהר, באופן מפורש ובהיר, כי אין מדובר בתשלום במסגרת יחסי עובד-מעביד. משכך נקבע כי המסקנה ברורה: הסכם העמלה הוא הסכם שונה ועצמאי המנותק מההסכמים האחרים שנחתמו בין הצדדים. זאת ועוד, בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי יש גם ביתר הנסיבות האופפות את המקרה כדי לחזק מסקנה זו. אין חולק כי ברקע להסכם עמדה הצעתם של כהן וחדד להקים חברה חדשה בשליטתם שתעסוק ב"מימון פרויקטים לבניה". דויטש ניסח תחילה טיוטת הסכם הקושרת באופן חד-משמעי בין עבודתו של כהן בחברה ותנאיה לבין העמלה החדשה עליה סוכם בגין קבוצות הרכישה. כך, טיוטת ההסכם הראשונה שהועברה על ידי דויטש כללה את הכותרת "נספח להסכם עבודה אישי"; וכהן הוגדר כ"עובד". אולם בטיוטה המתוקנת שנשלחה על ידי כהן לדויטש נערכו תיקונים משמעותיים, וכהן אף שינה את כותרת הטיוטה ל"הסכם חלוקת רווחים בקבוצות רכישה", ומחק מהטיוטה את המונח "עובד".
בהמשך לאמור, נקבע כי אין די בטענת דויטש כי "הנחת המוצא" של הצדדים הייתה כי ההטבה מכוח הסכם העמלה תחול כל עוד קיימים יחסי עבודה בין החברה לבין כהן. ניתן להניח כי זו הייתה עמדתו והעדפתו של דויטש מלכתחילה, וכך גם הדבר בא לידי ביטוי בטיוטות שהוחלפו בין הצדדים. מצד אחד דויטש "דחף" לכך שיהיה מדובר בהסכם הקשור בקשר הדוק ליחסי העבודה והמותנה בהם, ואילו כהן וחדד "משכו" מצד שני את ההסכם אל עבר ניתוקו מהסכם העבודה. אלא שהשינויים שנערכו בטיוטות והנוסח הסופי שהוסכם על הצדדים ועליו הם חתמו מרצונם, מגלים כי בעניין זה עמדתם של כהן וחדד גברה, וזאת ניתן להניח, כפי שציין בית המשפט המחוזי, כתוצאה של פשרה, זאת לעומת שיעור העמלה שהכתיב דויטש. בנוסף לאמור, נקבע כי משנדחתה טענת החברה לפיה יש לפרש את הסכם העמלה בזיקה ליחסי העבודה, ממילא נדחית הטענה להפרתו על ידי משיבה 1 או כהן, שכן המערערות לא הצביעו על כל הפרה למעט הפסקת יחסי העבודה מצד כהן – כאשר נקבע כאמור כי יחסים אלה אינם קשורים להסכם העמלה. יש לציין כי אין בהסכם כל הוראה המגבילה את תוקפו. יתרה מכך, פשיטא כי היה בסמכותו של בית המשפט לדון בשאלה אם הופר הסכם העמלה, כאשר אין חולק כי בין הצדדים להסכם לא מתקיימים יחסי עובד-מעביד. השאלה הטעונה בירור הייתה אך ורק בדבר קיומו של קשר בין הסכם העמלה לבין הסכם העבודה של כהן. יתר על כן, בית המשפט העליון כבר פסק בעבר, כי לאחר שבית המשפט דן בעניין מסוים ונתן את פסקו, לא תוכל לשוב לצוף שאלת הסמכות העניינית בכל שלב נוסף של הדיון, ולפחות כך הדבר במקרים "גבוליים" (ע"א 1049/94 בעניין דור אנרגיה). כך גם נקבע בעבר כי במקרים מסוימים, בשל שיקולים של יעילות דיונית ומתוך הצורך למנוע שימוש לרעה בהליכי משפט על ידי צד אשר הפסיד בתביעה, בית משפט לא יחויב להידרש לטענת היעדר סמכות עניינית כאשר זו הועלתה לראשונה בערעור (רע"א 7513/15 בעניין מנורה).
יתרה מזאת נקבע כי העניין היחידי בו נמצא ממש בטיעוני החברה הוא ההכרח לקשור בין התשלום המגיע למשיבות לבין מתן שירות מצדן לחברה בקשר אליו. דרישה זו עולה מהוראה מפורשת, על פיה התשלום שישולם לה הינו "במסגרת יחסי לקוח-ספק". מדובר בקביעה מהותית שמשמעותה כי על משיבה 1, באמצעות כהן, לספק שירותים לחברה כתנאי לקבלת תשלום. בכוחן של המילים "יחסי לקוח-ספק" יש כדי להוציא מכלל אפשרות את פרשנות המערערות, כי מדובר בתשלום שהוא בקשר ליחסי עבודה- יחסי עובד-מעביד. ואולם, יש במילים הללו כדי ללמד שהתשלום איננו ניתן למשיבות בעבור עצם העלאת הרעיון לבדו, דהיינו, אין הוא תמלוג, אלא בגין יישומו הלכה למעשה בקשר לקבוצות רכישה שהחברה תתקשר עמן בהסכמים בעקבות מאמצי המשיבות,(ועל כן הוא תשלום לספק. ההסכם מצביע על "שירות" נמשך שניתן מצד כהן וחדד לחברה בקשר להעמדת אשראי לקבוצות הרכישה, וכי הפקת תועלת משירות זה הוא הבסיס והתנאי להמשך ביצוע התשלומים למשיבות על ידי החברה, ללא קשר לשאלה אם יחסי העבודה בין כהן לחברה נמשכים. זאת ועוד, מבחינת תכלית ההתקשרות, קשה להשתכנע שקיים הגיון עסקי בהתחייבות של החברה להמשיך לשלם חמישית מההכנסות נטו גם ביחס להתקשרויות עם קבוצות רכישה, ללא מעורבותם של כהן או חדד בפעילות מתן האשראי לקבוצות רכישה של החברה. לסיכום, נפסק כי בדין ניתן צו אכיפה להסכם העמלות לבקשת משיבה 1, שכן הסכם העמלות מוסיף להתקיים ולחייב את הצדדים. לצד זאת, על פי פרשנותו הנכונה של ההסכם, הזכות לתשלום מכוחו, קמה למשיבה 1 רק בגין התקשרויות של החברה בעסקאות של העמדת אשראי לקבוצות רכישה, שהן פועל יוצא של פעילות שהתהוותה או שתתהווה במעורבותם של כהן או חדד בקשר לפעילות זו. ומכלל ההן נלמד הלאו, למשיבה 1 אין זכות לתשלום מכוח הסכם העמלות בגין עסקאות העמדת אשראי לקבוצות רכישה אשר המגעים לעריכתן היו ללא מעורבותם של כהן וחדד בקשר לפעילות האמורה.
כב' השופט א' שטיין הוסיף וקבע כי המקרה דנן ממחיש את הצורך במתן עליונות להוראותיו הברורות של חוזה מסחרי כתוב על פני סיפורים שונים ומשונים המסופרים על ידי בעלי החוזה בהגעתם להתדיינות בבית משפט – כל אימת שסיפורים אלו מנוגדים לכתוב (ע"א 7649/18 בעניין ביבי כבישים). החברה עשתה הסכם עם חברה שהוקמה על ידי עובדהּ, מר משה כהן. ההסכם קבע ב"רחל בתך הקטנה" כי החברה – להבדיל ממר כהן – תספק למערערת 1 קבוצות רכישה לשם קבלת הלוואות חוץ-בנקאיות לליווי מיזמי בנייה, ובתמורה לכך תקבל עמלה בשיעור של 20% מהכנסות נטו אשר תופקנה על ידי המערערת 1 ממימון המיזמים. כמו כן קבע ההסכם, במפורש, כי יחסי הצדדים הם יחסי ספק-לקוח שאינם קשורים ליחסי עובד-מעביד שהיו אז למר כהן עם המערערת 1. למרות זאת, סיפרה המערערת 1 לבית משפט קמא, ואחר כך, גם בדיון דנן, כי הסכם העמלה בא לקיצו עם סיום יחסי העבודה שלה עם מר כהן. מנגד, טוענות המשיבות כי הסכם העמלה מזכה אותן בתמלוג תמידי מרווחי המימון של המערערת 1, כל אימת שמדובר בליווי מיזמי בנייה של קבוצות רכישה – זאת למרות שההסכם מדבר על מסגרת העבודה של "ספק" מול "לקוח". לפי סיפור זה, תמלוג כאמור אמור להיות משולם לחברה גם כשזו אינה מספקת למערערת 1 קבוצות רכישה לשם קבלת הלוואות חוץ-בנקאיות לליווי מיזמי בנייה. סיפור זה זכה להצלחה אצל בית משפט קמא, אולם נדחה בערעור דנן. בתי המשפט חייבים לדחות סיפורים כאלה בשתי ידיים ולהיצמד לדל"ת אמותיו של חוזה עסקי שתנאיו נכתבו בלשון ברורה. החלטה כאמור תהא נכונה ברוב-רובם של המקרים, והיא אף תביא לחיסכון משמעותי בזמן שיפוטי יקר ובעלויות התדיינות נוספות. באשר לאותו בעל דין נדיר ומיוחד שבפיו סיפור אמת המנוגד להוראותיו הכתובות של החוזה המסחרי שעשה – בעל דין כזה יכול להלין רק על עצמו. זאת מאחר לאיש אין – ולא ראוי שתהא – יכולת להטיל על בתי המשפט, ועל החברה בכללותה, עלויות התדיינות מיותרות בתכלית על ידי כתיבת הסכמים שאינם תואמים את המוסכם. במונחים כלכליים, הסכמים כאלה הם בגדר החצנה שלילית, שאותה אין כל סיבה לעודד או להרשות. היצמדות לתנאיו הברורים של חוזה עסקי כתוב מונעת החצנה מיותרת זו, וטוב שכך.
לסיכום, הערעור התקבל בחלקו.
