המחוזי דחה בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד יעקובי ושסטוביץ תוך שקבע כי הבקשה הוגשה בחוסר תום לב לשם הפקת תועלת כלכלית. לא מדובר בלקוחות אותנטיים שנפגעו, אלא בתביעה יזומה, של אחיו וביתו של ב"כ הקבוצה. אף הנזק המופרז שנתבע אינו תואם את הדין ומלמד על מניעי התביעה וניצול לרעה של ההליך
עסקינן בבקשה לאישור תובענה ייצוגית שעניינה "סימון מוצרים". חמישה מבקשים חברו יחד, רכשו כמעט במקביל מוצרי ניקוי חלונות של המשיבות, חתמו על תצהיר זהה ביום הרכישה, ומיד לאחר מכן הגישו תביעה על סך 350,000,000 ₪, שבהמשך צומצמה ל-35,000,000 ₪, בטענה ש"קושי לראות בצורה ברורה הכתוב על המוצר ... הביא אותי לאבדן נוחות". מבקשים 1, 2 ו-5 הסתלקו מהתביעה בשלב מוקדם, ואילו מבקשים 3 ו-4 – אחיו ובתו של ב"כ הקבוצה – מבקשים הכרעה. סעיף 17 לחוק הגנת הצרכן, עוסק בסימון טובין ואריזתם, וקובע פרטים שיש לסמן על האריזה. צו הגנת הצרכן (סימון טובין), מוסיף הוראות בדבר הסימון, ובכלל זה נקבע כי "פרטי הסימון יהיו ברורים, קריאים ובני קיימא" (סעיף 2(ב)); וכי באריזה עשויה חומר שקוף "מותר שהסימון יהיה מתחתיה ובלבד שיהיה קריא וברור מבעד לשכבה השקופה" (סעיף 2(ה)). המשיבות, יעקבי ושסטוביץ, משווקות נוזל לניקוי שמשות תחת השם "הפי (Hepi) ברק קריסטלי" (יעקבי) או "אג'קס (AJAX) הפעולה המשולשת" (שסטוביץ). בשני המקרים מדובר בנוזל כחול צלול (מים כחולים) שמוחזק במיכל שקוף. המדבקה שעל המוצרים היא דו-צדדית, כך שאת חלקה הפנימי שכולל את הוראות השימוש והאזהרות רואים דרך האריזה השקופה והנוזל. ב-2018 הוגשו לבית המשפט המחוזי בנצרת תובענות ייצוגיות כנגד שיטת סימון זו, בטענה שהצרכנים עלולים לפספס את ההוראות שבחלק הפנימי של המדבקה, ובית המשפט אישר הסדרי הסתלקות מתוגמלת כנגד הסכמת החברות להוסיף על המדבקה החיצונית הפניה להוראות השימוש שבחלק הפנימי. התביעה הנוכחית הוגשה בטענה שיש קושי לראות בצורה ברורה את הכתוב באותו חלק פנימי.
כב' השופט ר' חיימוביץ פסק כי יש לדחות את הבקשה. ראשית צויין כי ישנה סמיכות זמנים בין הרכישה, החתימה על תצהיר, והגשת התביעה. נשאלת השאלה מתי הספיקו המבקשים להבחין בקושי לראות בצורה ברורה את המדבקה הפנימית ולחוות "אבדן נוחות" בגינו הם מבקשים פיצוי. שנית, גם אחיו וגם ביתו של ב"כ הקבוצה, אשר חתמו על תצהירים לא גילו על הקשר המשפחתי. תובענה ייצוגית היא כלי משפטי חשוב ביותר להגנה על הציבור הרחב מפני גופים גדולים עתירי כוח המנצלים לרעה את כוחם העודף, בהנחה שיחידי הקבוצה (צרכנים, מבוטחים, בעלי מניות, וכו') יתקשו לממש את זכות הגישה לערכאות משום שעלות ההליך המשפטי גבוהה מן הנזק שנגרם לכל אחד מהם. התובענה הייצוגית מאזנת, במידת מה, את פער כוחות זה, והתוצאה היא לא רק אכיפה טובה יותר של זכויות הציבור, אלא גם הסדרת התנהגות והרתעה מתמשכת מפני הפרות חוק. התובענה הייצוגית מקנה אפוא לאדם "הקטן" כוח גדול, אך כאן טמונה גם הסכנה, שכן ניתן לנצל את הכוח לרעה, בעיקר בשל האינטרס הכלכלי של התובע המייצג ובא כוחו. החשש העיקרי הוא כי יוגשו תביעות סרק או תביעות מופרזות וסחטניות, והנתבע יעדיף להתפשר כדי לחסוך את הוצאות המשפט הגבוהות הנדרשות להגנתו או משיקולים אחרים כמו תדמית המותג או חובת דיווח לחברות ציבוריות. העלות של תביעות סרק ושל פשרות לא יעילות כלכלית תגולגל מן הסתם על הציבור, ששכרו יצא בהפסדו. המחוקק הבהיר כי תכלית החוק היא לאפשר מימוש זכות הגישה לבית המשפט ומתן סעד הולם לנפגעים מהפרת הדין, וכן לקדם אכיפת הדין והרתעה מפני הפרתו, וקבע תמריצים להגשת תובענה ייצוגית בדמות גמול ושכר טרחה מיוחדים לתובע המייצג ובא כוחו. עוד נפסק שבשל הצורך לאזן בין היתרונות לסכנות, ומאחר ובקשת האישור היא שלב מקדמי ייחודי, על המבקש מוטל נטל ביניים – נטל שאינו קל אך גם אינו גבוה יתר על המידה – להוכיח כי מתקיימים התנאים הקבועים בחוק לאישור התובענה כייצוגית.
לאור האמור, נקבע כי יש להשתמש בכלי העוצמתי של ההליך הייצוגי שימוש מושכל להשגת המטרות החשובות לשמן נועד, ולהיזהר משימוש בו כאשר התועלת הציבורית שבתביעה מוגבלת. מקל וחומר כשמוגשת תביעה בסכומים גבוהים, ועולה חשש כי טעמיה אינם טובת הציבור אלא הפקת תועלת כלכלית למבקש ובא כוחו. התביעה דנן נופלת לגדר אותן תביעות שהמחוקק ובתי המשפט התריעו מפניהן. חמישה מבקשים חברו יחד, רכשו את המוצרים במקביל, חתמו על תצהיר ביום הרכישה, ומיד לאחר מכן הגישו תביעה בסכום עתק, משום שחוו "קושי לראות בצורה ברורה הכתוב על המוצר בגב המדבקה". לא בשל יוקר המחיה, לא משום שהציבור הוטעה במחיר או במהות המוצר, לא משום שנגבה מחיר גבוה ממה שסומן, לא משום שהסימון אינו משקף את המוצר. אף לא משום שהלקוחות לא ידעו להשתמש במוצר, ולא משום שנגרם נזק בשל שימוש לא נכון אלא משום ש"קושי לראות ... הביא אותי לאבדן נוחות", ובגין אבדן נוחות זה הם מבקשים השבה מלאה ופיצוי גם אם עשו שימוש במוצר. ברי כי לא מדובר בלקוחות אותנטיים שנפגעו, אלא בתביעה יזומה, שתועלתה הציבורית מוגבלת, ואף שבתי המשפט הכירו בחשיבותן הפוטנציאלית של תובענות ייצוגיות בתחום סימון המוצרים, הם הוספו והתריעו מפני ניצולן לרעה, בעיקר כשהנזק לציבור הוא טכני ותיאורטי ואילו הסעד המבוקש הוא פיצוי כספי גבוה.
בהמשך לאמור, נקבע כי לא עלה בידי המבקשים להוכיח, אפילו ברמת השלב הראשוני, את התנאים לאישור התובענה כייצוגית. בתביעות המוגשות בעילה לפי חוק הגנת הצרכן קיימת חשיבות מיוחדת לעילה האישית, שכן היא משמשת גם כראייה להפרת חוק ולקיומן של עילת תביעה אישית וקבוצתית. הסיבה היא שהפרת חוק הגנת הצרכן לעצמה אינה מצדיקה פיצוי, וכדי לזכות בסעד כספי יש להוכיח כי הצרכן נפגע מההפרה. כך קובע סעיף 31 לחוק הגנת הצרכן, שמפנה לדיני הנזיקין "הרגילים". התובע הייצוגי הוא בן דמותם של חברי הקבוצה, מעין "אדם סביר" אובייקטיבי שנתקל באופן מקרי בהפרת חוק. אם הוא נפגע מהפרת החוק – מפגם בסימון המוצר או מהטעיה – הדבר מהווה ראיה אובייקטיבית לאפשרות שגם חברי הקבוצה האחרים נפגעו או הוטעו באופן דומה. אך אם התובע הייצוגי עצמו כלל לא נפגע אלא חיפש בכוונת מכוון הפרת חוק כדי שיוכל להגיש על בסיסה תובענה ייצוגית ולדרוש גמול ושכר טרחה, אין לנו ראיה אותנטית לקיומם של נזק וקשר סיבתי, וממילא אין ראיה אובייקטיבית לעוולה קבוצתית. במקרה דנן, המבקשים כלל לא הצביעו על עילת תביעה אמיתית, וגם לא הראו קשר סיבתי ונזק. חמשת המבקשים רכשו את המוצר במקביל וחתמו על תצהיר זהה ביום הרכישה או סמוך לכך. התנהלות זו מלמדת, באופן ברור, כי איש מהם לא רכש את המוצר באקראי, ניסה לעשות בו שימוש וזיהה בעיה שגרמה לו קושי ולכן ביקש להגיש תביעה. ברי כי המוצר נרכש לצורך התביעה, וכי המבקשים לא הספיקו לחוות "אבדן נוחות" בין רכישת המוצר ובין החתימה על התצהיר. ואכן, המבקשים לא מצהירים כי ניסו לעשות שימוש וחוו קושי, הם לא טוענים שלא ידעו כיצד להשתמש במוצר או שנגרם להם נזק משימוש לא נכון, הם אפילו לא מצהירים שניסו לקרוא את המדבקה והתקשו, אלא נוקטים בניסוח כללי ביותר לפיו "יש קושי לראות בצורה ברורה הכתוב". ממילא גם אינם מסבירים מתי בין רכישת המוצר לחתימה על התצהיר הספיקו לחוות "אבדן נוחות". כפועל יוצא מכל אלה לא ניתן להאמין לטענתם בבקשת האישור כי חשו "אבדן נוחות" או כי נגרם להם נזק, ובהעדר נזק וקשר סיבתי לא קיימת להם עילת תביעה אישית. יתרה מכך, מאחר והטענה אינה עוסקת בנתון אובייקטיבי כמו גודל אות שנקבע בחוק אלא בנתון סובייקטיבי של קושי לקרוא, ללא אדם שמעיד באופן אותנטי על קושי שכזה לא ניתן לקבוע שהדין הופר.
יתרה מזו, נקבע כי למבקש 3 אין עילת תביעה אישית מול שסטוביץ, שכן כלל לא רכש מוצר שלה, ואין לו גם עילה מול יעקבי שכן רכש את המוצר לצרכי התביעה, ולא עלה בידו להוכיח שקנה אותו באופן אותנטי, ניסה לעשות בו שימוש וחווה חוסר נוחות. האפשרות המתיישבת עם הראיות היא שמבקשת 1 היא שיזמה את התביעה לאחר שזיהתה מה שלהבנתה היה הפרת חוק, פנתה לב"כ המבקשים, והוא גייס את אחיו ובתו לרכישת המוצרים עבור התביעה וכדי שימשו תובעים מייצגים. מבקשת 4 אישרה שלא החזיקה מוצר של יעקבי לפני הגשת התביעה אלא רכשה אותו עבור התביעה. ולא עלה בידי המבקשים להוכיח שקיימת להם עילת תביעה אישית ושמתקיימים רכיבי הנזק והקשר הסיבתי כנדרש בסעיף 31 לחוק הגנת הצרכן. בנסיבות אלו דין בקשת האישור להידחות. חשוב להדגיש, בית המשפט העליון הכיר באפשרות ליזום תובענה ייצוגית מבוססת, לרבות על ידי עורך דין, וקבע כי יוזמה שכזו אינה נימוק לדחיית בקשת האישור (ע"א 8037/06 בעניין ברזילי), אך מעולם לא בוטל הצורך בעילה אישית אמיתית לתובע המייצג, ואף נקבע כי יוזמה שכזו, עשויה, בנסיבות מסוימות, להוות הפרה של חובת תום הלב, שתצדיק דחיית הבקשה מטעם זה לבדו. המקרה דנן בו המוצרים נרכשו עבור התביעה נכלל בגדר מקרים אלו. המבקשים טוענים כי גם אם לא נגרם להם נזק עדיין קמה להם עילת תביעה מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, שכן החברות חסכו בעלויות כשבחרו להדביק מדבקה אחת בלבד, והם דורשים את הפער שבין עלות מדבקה אחת לשתי מדבקות. גם טענה זו לא הוכחה. הטענה שקיים פער בעלויות נטענה בעלמה, על בסיס הנחה אינטואיטיבית ששתי מדבקות יקרות מאחת, אך ללא כל נתון או ראיה שיתמכו בה. מנגד מר יעקבי העיד כי המכלים עם המדבקות מיוצרים בטורקיה, וכי אין הבדל במחיר בין מדבקה אחת לשתי מדבקות שכן מדובר באותה המכונה לה קיימות שתי זרועות. התהליך אותו תהליך והעלות זהה. המבקשים לא הוכיח כי קיימת להם עילת תביעה אישית כנדרש בחוק, ובהיעדרה דין תביעתם האישית להידחות ועמה גם בקשת האישור.
זאת ועוד, נקבע כי אף לא הוכח שבמקרה הנוכחי עניינם של חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת ובתום לב. הדרך בה יזמו את התביעה אינה תואמת את חובת תום הלב. חמישה המבקשים רכשו במקביל מוצר, פנו מידית למשרד בא כוחם, חתמו על תצהיר זהה שבו אינם מפרטים את נסיבות הרכישה ומי יזם את התביעה, והגישו תביעה סמוך לאחר מכן. אף גרסת שני המבקשים שנותרו נמצאה בלתי אמינה. הקשר המשפחתי שבין שני המבקשים שנותרו ובין בא כוחם מעורר חוסר נוחות. פרט חשוב זה הוסתר והמבקשים ובא כוחם ולא גילו אותו ביוזמתם, ובנסיבות אלו מתעורר חשש בנוגע לתום הלב ואף לקונפליקט בין המבקשים ובא כוחם ובין טובת חברי הקבוצה. יתרה מכך, הנזק המופרז שנתבע אינו תואם את הדין ומלמד על מניעי התביעה. המבקשים דורשים ללא כל הסבר פיצוי של 50 ₪ למוצרים שעולים הרבה פחות מכך, ושנעשה בהם שימוש. הדרישה היא לפיצוי של שבע שנים לאחור, אף שברי שרוב חברי הקבוצה כבר עשו שימוש במוצר שהוא מוצר מתכלה. דרישת נזק מופרזת מעלה חשש כי מניעי התביעה אינם תיקון עוול צרכני אלא להלך אימים על משיבות לצרכי פשרה, גמול ושכר טרחה. המבקשים מחוייבים בהוצאות החברות בסך 80,000 ₪ לכל משיבה (סה"כ 160,000 ₪). אין מדובר בסכום ריאלי בנסיבות ההליך, אך הוא משקף את מכלול נתוני ההליך וכן את סוגיית הייצוגיות והאיזון בין אפקט מצנן והרתעה מהגשת תביעות סרק. מבקשים 1,2 ו-5, שהסתלקו מהבקשה, ישלמו 2,500 ₪ לכל חברה, מכל מבקש. היינו – מבקשים 1, 2 ו-5 ישלמו יחד לכל חברה 7,500 ₪ (סה"כ 15,000 ₪ לשלושתם יחד), והיתרה בסך 72,500 ₪ לכל חברה תשולם על ידי מבקשים 3 ו-4 בחלקים שווים.
לסיכום הבקשה נדחית.
המבקשים יוצגו ע"י: עו"ד ישראל שמיר ; המשיבים יוצגו ע"י: עו"ד טל גנדלמן; עו"ד רועי קובובסקי
