ביהמ"ש המחוזי פסק פיצויים לאשת התקשורת כרמלה מנשה בשל הטרדה מינית מתמשכת ולשון הרע בתוכנית הרדיו "סלוצקי ודומינגז". נקבע כי אין מדובר בסאטירה, אלא בהצגה גרוטסקית ומבזה, באופן אובססיבי, של הכתבת כצרכנית סמים וכ"חיית מין" שלא ניתן להשביעה, והכל על מנת להצחיק את המאזינים על חשבונה
עסקינן בתביעה לתשלום פיצויים בגין הטרדה מינית ופגיעה בשם הטוב בסכום כולל של 6.2 מיליון ₪ -5.8 מיליון ₪ בגין הטרדה מינית ו- 400,000 ₪ בגין לשון הרע, וזאת בגין פינה שיוחדה לחיקוי התובעת בתוכנית הרדיו של הנתבעים 2 ו-3 - "סלוצקי ודומינגז", ששודרה במסגרת תחנות הרדיו של רדיו הצפון וקול הים האדום. התובעת הינה אשת תקשורת ידועה ותחום מומחיותה הינו צבא וביטחון. בתחילת חודש יוני 2021 נחשפה לטענתה לקטע של חיקוי משפיל ומטריד שלה עצמה שבוצע במסגרת פינה בתוכנית הרדיו סלוצקי ודומינגז, המשודרת אצל רדיו הצפון בין השעות 07:00 ל- 09:00 בבוקר. במסגרת החיקוי נרמז שהתובעת צורכת סמים, כמו כן היא הוצגה באופן נלעג ככבדת שמיעה תוך שהינה עושה שימוש במילים וביטויים בעלי אופי מיני בוטה. בהמשך שודרו חלקים מקטעי החיקוי של התובעת במסגרת תכנית הטלוויזיה הצינור בערוץ 13 והתבקשה תגובתם של השדרנים שהגיבו: "זו תכנית סאטירית ובגלל זה אנו מתנצלים בסוף.". בעקבות החשיפה, דרשה התובעת ממנכ"לית רדיו הצפון להסיר את כל הקטעים העוסקים בביזוי והטרדה מינית של התובעת מארכיון התחנה. המנכ"לית התנצלה, והודתה כי מדובר בחציית גבול ומוטב היה לו המערכון לא היה מועלה כלל. עוד ציינה כי בוצעו צעדי מנע עתידיים למניעת הישנות הדבר, וכי השדרנים ננזפו.
התובעת טענה כי התנהלות השדרנים מהווה הטרדה מינית מתמשכת היא "כיכבה" לאורך השנים האחרונות בתוכניתם של סלוצקי ודומינגז במסגרת פינה קבועה בעשרות רבות של מקרים בהם הפכה קורבן להשפלה מינית ותדמיתית וגרימת פגיעה חמורה בשמה הטוב. הם ביצעו חיקויים נלעגים שלה מהם השתמע כי הינה צורכת סמים, כבדת שמיעה, חסרת אינטליגנציה, וחולקת את חוויותיה המיניות והמופרעות ביוזמתה.
לעמדת הנתבעים, התובעת מבקשת להגביל באופן חסר תקדים ביטוי בעל אופי סאטירי ופרודי, תוך שימוש בעוולת ההטרדה המינית וניצול ציני של מגמות ותפיסות חברתיות מבורכות כשלעצמן שנועדו לקדם הגנה מפני הטרדה מינית אמיתית, אך אין בהן דבר וחצי דבר עם הגבלת חופש הביטוי הסאטירי. חיקוי סאטירי הומוריסטי מוקצן שברור כי הינו פרי דמיון המתייחס לדמות ציבורית, אינו מקיים את יסודות העוולה של הטרדה מינית.
כב' השופט א' בכר פסק כי יש לקבל את התביעה. לא יכול להיות חולק כי ההתייחסות הינה מבזה או משפילה. הצגתה של התובעת ככזו הפועלת ללא לאות לקבלת סיפוקים מיניים מבעלי תפקיד כזה או אחר בצה"ל בין חייל ובין קצין, בין דרגים זוטרים ובין בכירים, על כל צעד ושעל, הינה מבזה ומשפילה כשלעצמה. אין כל מניעה כי הטרדה מינית תתבצע גם ללא צורך בנוכחות שני הגורמים, המטריד והמוטרד, באותו חלל בו זמנית ובהחלט יתכן, שתבוצע הטרדה מינית באמצעות פרסום, תצלום, סרט או הקלטה של אדם, גם שלא בנוכחותו. מכאן, שמאחר ונקבע שההתייחסות אל התובעת הינה מבזה או משפילה, למרות שאינה נוכחת במעמד הצגת הדברים, הדברים עדיין מופנים אליה בהיותם קשורים להתנהגותה המינית, ולכן המקרה נכנס לגדר הגדרת המקרה כהטרדה מינית על פי תנאי סעיף 3(א)(5) לחוק למניעת הטרדה מינית. ביהמ"ש נדרש לבחון עד כמה ניתן ומותר בחברה דמוקרטית למתוח את חופש האמנות והביטוי בהיבטיה המיניים אפילו הינם מבזים, מקום בו עסקינן בתוכנית בידור היתולית, וכפועל יוצא להפוך ההקשר לכזה שאינו לוקה בהטרדה מינית, כטענת הנתבעים. בהיותה של מדינת ישראל מדינה דמוקרטית, ובמיוחד מקום בהם קיימים חוקים המביאים לכלל ביטוי את חופש הביטוי כזכות חוקתית על חוקית, מוטלת על ביהמ"ש, קודם לשלילת חופש הביטוי, לבחון את האיזון הקיים בין זכותו של אדם שלא להיות מוטרד מינית מחד, למול חופש הביטוי הסאטירי קומי הקיים לאחר מאידך. אין כל אפשרות להתעלם מהזכות לחופש ביטוי וכפועל יוצא גם מהזכות לחופש העיסוק. יש להתבונן על נסיבות המקרה דנן גם דרך פריזמת זכותם של הנתבעים להביע את אומנותם באמצעות הומור וסאטירה, שמהותם הינה בגדר נונסנס. סטנדאפיסטים ואנשי הומור בתוכניותיהם אינם אמורים לחשוש שמא בדיחה או סאטירה בעלת אופי מטריד תעמיד אותם לדין פלילי או תביא לאפשרות הגשת תביעת נזיקין כנגדם.
עם זאת, נקבע כי אין לומר, גם לא במדינה דמוקרטית, כי לערך של חופש ביטוי עליונות מוחלטת הגוברת תמיד על ערכים נוגדים וכבר נקבע לא אחת כי חופש הביטוי אינו חופש הביזוי. למרות עליונות חופש הביטוי בחברה דמוקרטית, יתכנו נסיבות בהם ייחצה הקו וחופש הביטוי ההומוריסטי יחדור להיכל ההטרדה המינית. בחינתו של נושא זה בדומה לאיסור לשון הרע תתבצע בהיבט האובייקטיבי של הדברים דהיינו במשקפיו של האדם הסביר. נסיבותיו של המקרה דנן הינן כה קיצוניות שהן מצדיקות באופן אובייקטיבי, במשקפי האדם הסביר, לראות בהתנהלות השדרנים וכפועל יוצא גם בשולחיהם, כל יתר הנתבעים, כהטרדה מינית. כך למשל החיקוי הדומה של אופן התבטאות התובעת, ציון שמה המלא ומקצועה, החזרתיות האובססיבית על הסצינות בעלות קונוטציות מיניות בוטות, סוגי פעילות מינית משתנה, ותאווה מינית בלתי ניתנת לסיפוק. מעבר לכך כמות התוכניות העצומה בהן "כיכבה" התובעת, וכמות המאזינים הלא מבוטלת שנחשפו לדמות בתחנות הרדיו השונות, בכל אלה יש בהם כדי להצביע על מגמה ברורה ובולטת בהתנהלות השדרנים שנועדה להציגה באופן מבזה ומשפיל ולכן הינם גם מי שבאופן אובייקטיבי הטרידו את התובעת מינית כפי הגדרת המונח בחוק. אין מדובר בסאטירה. מדובר בהצגת מצג חוזר ונשנה כלפי התובעת כמי שהינה בגדר "חיית מין" שלא ניתן להשביעה, והכל על מנת להצחיק את המאזינים על חשבונה של התובעת ללא כל קשר כאמור ולו מקרי למציאות. אין מדובר בדמות פיקטיבית, למרות ניסיונות הנתבעים להציגה ככזו, אלא עסקינן בתובעת עצמה במצב בהחלט גרוטסקי לאור הצגתה כצרכנית סמים ומכורה להם כמו גם היותה בלתי ניתנת לסיפוק מיני. בכך עברו הנתבעים את הגבול. נקבע כי התובעת הוטרדה מינית על ידי סלוצקי ודומינגז בתוכניתם, והצגת התנהלותה של התובעת לא נועדה לתכלית סאטירית.
זאת ועוד, נקבע כי הנתבעים מייחסים לתובעת שימוש בסמים על בסיס יומיומי במטרה להיכנס למסגרת שידור רדיופוני כחלק מהפעילות היומיומית שלה כפרשנית צבאית בשידורי הרדיו. בכך למרות הפן ההומוריסטי הנתון לוויכוח בנסיבות העניין, כאשר אין כל אינדיקציה שהיא לשימוש בסמים ע"י התובעת, הצגתה ככזו נועדה להעליבה ולהכפישה ללא כל סיבה הנראית לעין, למעט הרצון להצחיק. בכך יש כדי להוות משום הוצאת לשון הרע, שכן ס' 1 לחוק איסור לשון הרע מדובר בפרסום העלול להשפיל את התובעת בעיני הבריות או להפכה למטרה ללעג מצד הבריות, כמו גם עלול לבזותה בשל השימוש בסמים המיוחס לה. אופן הצגת הדברים הוא שהתובעת מכורה כבדה לסמים, משתמשת בהם באופן קבוע, זקוקה להם לצרכי תפקוד מקצועי ואף מוכנה להשיגם בדרכים מיניות. כאשר מייחסים לתובעת ביצוע פעולות האסורות בחוק באופן שגרתי ויומיומי, אך מחמת הצורך לייצר הומור על חשבונה, יש בכך כדי להוות פגיעה בשמה הטוב, אפילו הינה אישיות ציבורית בהיותה אשת תקשורת. בעיני האדם הסביר אמירות על איש ציבור שיש בו כדי להעיד עליו כמי שהינו בגדר צרכן סמים אסורים עפ"י דין גם בגדר תכנית בידור באופן חוזר ונשנה לאור תוכניות רבות ושנים ארוכות, בכוונת מכוון, הינה בגדר הוצאת לשון הרע פר אקסלנס. כלל הנתבעים ולא רק השדרנים עצמם, אף הם אחראים לתכנים המשודרים בהם ולפיכך מחוייבים אף אם בתוצאות הנובעות ממעשי השדרנים, במיוחד כשאלה מתבצעים לאורך עשרות רבות של תוכניות. לא ניתן לטעון כי תחנות הרדיו והאחראים בתוכם לא ידעו על תכני התוכניות המדוברות למרות שניסיון כזה נעשה במהלך ניהולו של ההליך. נפסק כי יש לחייב את הנתבעים כולם בסכום אחד וגלובלי בסך 500,000 ₪. זאת הן בגין ההטרדות המיניות במסגרת תכנית הומוריסטית, ולכן לא נמצא לחייב במלוא הסכומים הקבועים בחוק ללא הוכחת נזק, והן בשל הפגיעה בשמה הטוב של התובעת, באופן שיהלום את כלל נזקיה. לסכום זה יתווספו הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 100,000 ₪.
לסיכום התביעה מתקבלת.
התובעת יוצגה ע"י: עו"ד עופר רון; הנתבעים יוצגו ע"י: עו"ד אפרת נחמני בר
