הרכב של תשעה שופטים קבע בדעת רוב החוק חל על מי שגיורו נערך בקהילה יהודית מוכרת בהתאם לאמות המידה הקבועות בה וכי אין להגביל את ההכרה בגיור למערך הממלכתי בלבד. בדעת מיעוט סבר המשנה לנשיאה אליקים רובינשטיין כי היה מקום להשעות את ההכרעה לתקופה של שנה וחצי, על מנת לתת למחוקק הזדמנות להסדיר את הנושא בחקיקה
הרכב של תשעה שופטי בג"ץ בראשות הנשיאה נאור הכיר לראשונה בגיורים שנערכו בישראל שלא במסגרת מערך הגיור הממלכתי כתקפים לצורך קבלת מעמד מכוח שבות. נקבע כי את המונח "שנתגייר" בחוק השבות יש לפרש כמתייחס למי שגיורו נערך בקהילה יהודית מוכרת בהתאם לאמות המידה הקבועות בה וכי אין להגביל את ההכרה בגיור למערך הממלכתי בלבד – עניין המנוגד הן ללשון חוק השבות, הן לתכליתו והן מוביל לתוצאה מפלה ובלתי שוויונית. בדעת מיעוט סבר המשנה לנשיאה רובינשטיין כי היה מקום להשעות את ההכרעה לתקופה של שנה וחצי, על מנת לתת למחוקק הזדמנות להסדיר את הנושא בחקיקה.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
העותרים הגיעו לישראל ממקומות שונים ברחבי העולם ועברו הליך גיור בקהילה אורתודוכסית שלא במסגרת מערך הגיור הממלכתי. עניינן של העתירות בשאלה האם יש להכיר בעותרים כיהודים לעניין חוק השבות. לטענתם, די בגיור בקהילה יהודית מוכרת – בארץ או בחו"ל – על מנת להקים זכאות למעמד מכוח חוק השבות. גם עמותת "עתים", שביקשה להצטרף כידיד בית המשפט, טענה כי משהכריעה סמכות הלכתית בדבר תוקפו של הגיור אין משרד הפנים יכול להרהר אחריה. כן טענה כי מתן מעמד רק למי שנתגייר במערך הגיור הממלכתי פוגעת באופן בלתי מידתי בזכותם של המתגיירים בגיור הפרטי בארץ לחופש הדת ובזכותם לשוויון, וכי בהיות הגיור מעשה שקובע סטטוס של אדם יש לראות בו "הסדר ראשוני", שאין הממשלה יכולה להסדירו באמצעות מערך הגיור הממלכתי.
הנשיאה מרים נאור קיבלה את העתירות וציינה כי אין זו הפעם הראשונה בה נדרש בית המשפט לפרשנות המונח "שנתגייר" המופיע בסעיף 4ב לחוק, לפיו יהודי לצורך החוק הוא "מי שנולד לאם יהודייה או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת". במקרה זה, מתעוררת השאלה האם חוק השבות נועד לחול גם על מי שהתגייר בעת שכבר שהה בישראל, והאם יש להכיר בגיור שנערך שלא במסגרת מערך הגיור הממלכתי.
אשר לשאלה הראשונה, קבעה הנשיאה נאור כי ההלכה העקרונית שנקבעה בעניין טושביים, לפיה חוק השבות חל על אדם שבא לישראל ותוך כדי שהייתו בה כדין עבר תהליך של גיור – עדיין עומדת בתוקפה ואין מקום לסטות ממנה. לשיטתה, גישתה של המדינה בעניין זה נעדרת אחיזה בלשון החוק, שאינו כולל כל סייג מפורש או משתמע לתחולתו אלא הוא בעל ניסוח גורף לפיו "כל יהודי זכאי לעלות לישראל". עוד נדחתה הטענה כי סעיף 3(א) לחוק השבות מהווה הסדר שלילי ביחס למי שאינו יהודי ("יהודי שבא לישראל ולאחר בואו הביע את רצונו להשתקע בה, רשאי, בעודו בישראל, לקבל תעודת עולה"), שכן גם עמדה זו נדחתה בעניין טושביים. לדעת נאור, גישת המדינה לשלילת תחולתו של חוק השבות אינה עולה בקנה אחד עם התכלית המונחת ביסודו – קיבוץ הגלויות – ומפלה בין מי שהתגייר קודם להשתקעותו בישראל לבין מי שהשתקעותו קדמה לגיורו ובין מי שהוא יהודי מלידה לבין יהודי מכוח גיור.
עוד הוסיפה הנשיאה כי התכלית של עידוד עליה אמנם אינה התכלית היחידה שחוק השבות נועד להגשים וכי ביסודו מונחת גם תכלית אובייקטיבית שעניינה מניעת ניצול לרעה של הזכות למעמד בישראל, אולם ספק אם גישת המדינה מגשימה תכלית זו וממילא אין היא מהווה הפתרון היחיד או המיטבי לבעיה זו. זאת, שכן החשש מפני ניצול לרעה של חוק השבות אינו קיים רק לגבי מי שמתגייר בישראל אלא רלוונטי לכאורה גם לגבי מי שמתגייר בחו"ל. כמו כן, עם חשש זה ניתן להתמודד באמצעות הגברת הפיקוח והביקורת על מי שמבקש לממש את זכותו למעמד מכוח שבות, אך מבלי לפגוע בזכויותיהם של המתגיירים הכנים. נוכח האמור, קבעה נאור כי החוק יחול על מי שבא לישראל ובעודו שוהה בה כדין עבר תהליך של גיור בארץ או בחו"ל.
עוד צוין כי מושג הגיור מעורר שאלות פרשניות מורכבות בהם המחוקק לא נקט עמדה, כאשר בעניין טושביים נקבע לעניין גיור בחו"ל כי משמעותו גיור שנעשה במסגרת "קהילה יהודית מוכרת". אשר לגיור שנערך בישראל, דחתה נאור את גישת המדינה לפיה מדובר בגיור שנערך במסגרת מערך הגיור הממלכתי בלבד, מאחר שאין לגישה זו כל אחיזה בלשון סעיף 4ב המנוסח בתמציתיות ואינו מגביל את הדיבור "שנתגייר" בשום צורה שהיא. גם מבחינה תכליתית סברה הנשיאה כי המושג גיור איננו מתייחס לפעולה פרטית-דתית גרידא, אלא לפעולה ציבורית-אזרחית שמכוחה מסתפח אדם לעם ישראל ומוקנות לו הזכויות לשבות ולאזרחות.
יחד עם זאת, סברה נאור כי אין לקבל גם גישה לפיה הביטוי "שנתגייר" פירושו כל מי ששלושה יהודים הכריזו על גיורו על ידם, וודאי שלא כל פלוני שהחליט מבחינת רצונו הסובייקטיבי להסתפח לעם היהודי. לדעת נאור, הביטוי מקפל בתוכו מבחן אובייקטיבי של הכרה ציבורית בהליך הגיור שהוא אותו מבחן שאומץ לעניין ההכרה בגיור שנערך בחו"ל – מבחן ה"קהילה היהודית המוכרת" שנערך על פי אמות המידה הנוהגות באותה קהילה. לדעת נאור, מבחן זה משלב באופן הראוי את הגשמתן של כל שלוש התכליות עליהן עמדה - עידוד העלייה ואחדות העם היהודי מחד, והפיקוח על ההיבט הציבורי של הגיור מאידך. עוד הודגש כי לא כל קהילה יהודית באחת מארבע כנפות תבל תיחשב קהילה מוכרת אלא עליה להיות בעלת זהות יהודית משותפת, מבוססת וקבועה. מסקנה זו מתיישבת גם עם התכלית האובייקטיבית הכללית המונחת ביסוד חוק השבות, שעניינה הבטחת תוצאות שוויוניות. כן ציינה הנשיאה כי גם אם הגיור במערך הגיור הממלכתי מונע בדרך כלל ניצול לרעה, הרי שפיקוח על כנות הגיור אינו מתמצה באפשרות זו בלבד ובידי המדינה כלים רבים להתמודד עם החשש בדרך של בחינה פרטנית ומדוקדקת של כנות הגיור, ותוך מתן משקל לנתונים האובייקטיבים האופפים את ההליך לרבות נסיבות כניסתו של המתגייר ארצה ואופי אשרת השהייה.
למסקנה זו הסכימו יתר חברי ההרכב. השופט ניל הנדל הסכים גם הוא לדעת הרוב, אולם הוסיף כי אין חוק מפורש המקנה לממשלה את הסמכות להעניק בלעדיות למערך הגיור הממלכתי, להבדיל מסמכות להקים מערך כזה. עוד ציין כי לצורך הכרעה בדבר מעמדם של בתי דין חרדיים פרטיים שמעמדם איתן ניתן להכריע גם מתוך הנחה שעולה מהחלטת הממשלה, לפיה יש להכיר אך בגיור האורתודוקסי. כן ציין כי בהינתן המורכבות של פסיקת ההלכה בענייני גיור ותכלית חוק השבות שנועד לעודד עליה של יהודים – פרשנות מצמצמת של החוק אינה במקום. נוכח האמור, סבר הנדל כי כוחם המצטבר של נימוקים אלה מוביל לתוצאה שנכון להכיר במעמד גיורים שנערכו בבתי דין אורתודוקסיים רציניים ובעלי מעמד.
מנגד, נותר המשנה לנשיאה רובינשטיין בדעת מיעוט. לשיטתו, פסק דינה של הנשיאה נאור וההכרעה שבו נובעים מאי יכולתה של המערכת הפוליטית, הממשלה והכנסת כאחת, להוליד פתרון חקיקתי ראוי לנושא רגיש כמו הגיור, והתוצאה הרעה היא הטלתו המתמדת, שוב ושוב, לפתחו של בית המשפט אשר נועד לפתור סכסוכים ולפרש את הדין, באופן שהכרעותיו המחייבות נאלצות להידרש למחלוקות ערכיות וציבוריות, שהממשלה והכנסת ממאנות לפתרן או מתקשות פוליטית לעשות כן. עוד הוסיף רובינשטיין כי למרות שבית המשפט קורא למחוקק שוב ושוב לעשות את מלאכתו קריאתו אינה נענית, ושעה שנופל בלית ברירה הפור השיפוטי נטענות לא אחת טענות כלפי בית המשפט כי הוא חילוני", "ליברלי" ולא "יהודי" דיו, כי הוא "אקטיבי" או לחלופין פסיבי מדי. זאת, למרות שבית המשפט אינו "מזמין" תיקים אלא דן במה שמוגש לו כעתירה או כערעור. מלבד זאת הזכיר רובינשטיין כי המילה "שנתגייר" הייתה עמומה מלכתחילה וכי לאורך השנים נבנו תלים על גבי תלים של פסיקה. נוכח האמור, סבר רובינשטיין כי היה מקום לקבל את קביעת הרוב אולם תוך השעייתה לתקופה של 18 חודשים שבהם תוכל הכנסת, אם תמצא לנכון, לחוקק כדי להציב בדין מערך גיור ממלכתי, הרמוני ראוי והוגן הן כלפי ההלכה והן מתוך כבוד לכל חלקי העם.
לקריאה נוספת, ראו:
בג"ץ: איננו הכתובת לשחיקת מהותה ואופייה של ישראל כמדינה יהודית
בשל מחדל של משרד הפנים: נין בן 30 של יהודי יקבל מעמד בישראל בניגוד לנוהל
תקדים: בני זוג מאותו המין של יהודים יוכלו לעלות לארץ מכוח חוק השבות
