ביהמ"ש: אין להטיל אחריות על שופט ועל המדינה בגין מעשה עוולה שביצע שופט במסגרת תפקידו. במסגרת תביעה נזיקית שהגיש בעל דין נגד המדינה ושופטת בית משפט השלום בת"א חנה ינון בגין הכרעות שנתנה בעניינו, נדרש בית המשפט לפרשנות החסינות השיפוטית
התביעה נדחתה מחמת התיישנות, אך בית המשפט ציין במסגרת ההחלטה כי קיימים שיקולים כבדי משקל התומכים במתן חסינות מהותית מוחלטת המונעת גם הגשת תביעה באחריות שילוחית נגד המדינה, מהחשש מפני פגיעה במעמדם של השופטים, שיבוש הפעילות בבתי המשפט, ניצול לרעה של זכות הגישה לערכאות והקושי בגיבוש סטנדרט לרשלנות שיפוטית. עוד נקבע כי בין שופט למדינה אין יחסי עבודה ומכאן שלא ניתן להטיל עליה אחריות שילוחית.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
התובע, הינו בעל דין שהגיש תביעה נגד שופטת בית משפט השלום בתל אביב, חנה ינון בנוגע להכרעות שניתנו על ידה במסגרת תביעה שניהל, וכנגד המדינה כאחראית למעשיה באחריות שלוחית.
לטענת התובע, שניהל הליך משפטי בפני השופטת ינון שעניינו בתביעה שהגיש נגד בעל חברה שלטענתו התחייב לתת לו שירות משפטי על אף היותו מנוע מלעשות כן.
לטענת התובע, השופטת ינון קיבלה את התביעה אך לא פסקה לו הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד, לא הרימה את מסך ההתאגדות בין הנתבע לחברה בשליטתו והעתיקה את פסק דינה מפסק דין אחר.
בכתב ההגנה נטען בין היתר כי יש לדחות את התביעה על הסף בשל חסינות שיפוטית ובשל התיישנותה.
השופט אביחי דורון דחה את התביעה וקבע כי פסק הדין מושא התביעה ניתן ביום 30.6.2008 ואילו התביעה הוגשה ביום 1.7.2015, קרי באיחור של יום אחד למגבלת שבע השנים. לדעת בית המשפט, התובע אינו יכול לסמוך על הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות בשל עובדות שנעלמו מעיניו, שכן על מנת שיוכל לסמוך על עילה זו היה עליו להגיש כתב תשובה ולטעון לעובדות שמאריכות את תקופת ההתיישנות, אך משלא עשה כן יש לקבוע כי התביעה התיישנה.
בכל הנוגע לחסינות שיפוטית, הזכיר בית המשפט כי סעיף 8 לפקודת הנזיקין קובע כי "אדם שהוא גופו בית משפט....לא תוגש נגדו תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוטי". נקבע, כי מלשון הסעיף עולה שלשופט ניתנת חסינות בגין עוולה שביצע במסגרת תפקידו השיפוטי, אולם בהקשר זה מתעוררת השאלה האם מדובר בחסינות דיונית (חסינות שאיננה חוסמת קליל הגשת תביעה כנגד המדינה באחריות שילוחית) או שמא מדובר בחסינות מהותית מוחלטת החוסמת גם הגשת תביעה כנגד המדינה באחריות שילוחית בשל עוולה שביצע שופט. צוין, כי שאלה זו טרם הוכרעה על ידי בית המשפט העליון וקיימת בה מחלוקת פוסקים בבתי המשפט המחוזיים והשלום.
חסינות שיפוטית מוחלטת ומלאה לשופטים
במחלוקת האמורה צידד השופט דורון בגישה לפיה מדובר בחסינות שיפוטית מהותית, מוחלטת ומלאה. לשיטתו, הטעמים התומכים במתן חסינות מהותית מוחלטת הם טעמים כבדי משקל הגוברים במצטבר על הטעמים כנגד החסינות המהותית. כך, ציין השופט את העובדה שהחסינות נועדה למנוע עיוותו של שיקול הדעת השיפוטי ולהבטיח את עצמאות השופט בשבתו בדין, כשגם האינטרס הציבורי מחייב חסינות שיפוטית מלאה על מנת להבטיח את עצמאות השופט להכריע את הדין על פי מיטב הכרתו ומצפונו, ללא כל חשש ומורא מן הצדדים המתדיינים. שיקול נוסף התומך בחסינות מוחלטת הוא חשש מערעור המבנה ההיררכי של מערכת בתי משפט הכלליים והפרת האיזון שבין מערכות השיפוט השונות, כאשר מי שאינו מרוצה מהחלטה של בית משפט מסוים יגיש תביעה לבית משפט אחר, לפעמים בדרגה נמוכה מאותו בית משפט.
נימוקים נוספים שהזכיר השופט דורון היו חשש מפגיעה בכלל של סופיות הדיון, חשש מפני הרתעת יתר של שופטים שישקיעו את עיקר מרצם בנקיטת אמצעי מגן נגד איום האחריות הרובץ לפתחם, חשש מפני פגיעה במעמדם של השופטים נוכח הצורך להביא במקרים מסוימים את השופט לעדות והרתעת מועמדים מוכשרים משיפוט.
לכל אלו, הוסיף בית המשפט גם את החשש משיבוש הפעילות בבתי המשפט והצפתם בתביעות על רשלנות שיפוטית, החשש מניצול לרעה של זכות הגישה לערכאות על ידי בעלי דין שנפגעו מהחלטות שיפוטיות ויגישו תביעות רשלנות כדבר שבשגרה כניסיון אחרון להילחץ מן הסבך, החשש מכניסת שיקולים זרים במערכות היחסים שבין השופטים לפרקליטים ולצדדים והקושי בגיבוש סטנדרט לרשלנות שיפוטית.
בנוסף, סבר השופט דורון כי הטלת אחריות שלוחית על המדינה מהווה עקיפה של דיני החסינות ואף הרחבה יתירה של חבות המדינה.
לצד זאת ציין השופט כי אינו מתעלם מהשיקולים כנגד החסינות המהותית, כגון הצורך להבטיח את אמון הציבור במערכת השיפוטית, העדר הצדקה להטלת הנזק על הניזוק, העדר הצדקה לפטור מאחריות למעשים שנעשו בזדון או מחוסר סמכות, הרתעת שופטים ועוד, אולם לשיטתו משקלם המצטבר של השיקולים התומכים במתן חסינות מהותית מלאה גובר על השיקולים השוללים אותה.
לבסוף, ציין בית המשפט כי על-פי סעיף 2 לחוק יסוד השפיטה, "בענייני שפיטה אין מרות על מי שבידו סמכות שפיטה זולת מרותו של הדין". משכך, ובהעדר חובה של השופט לקבל הוראות ממדינת ישראל (אשר לעתים היא גם צד המתדיין בפניו) - ברי כי אין המדובר במערכת יחסים של עובד ומעסיק ואין אחריות ישירה או שילוחית על מעשה או מחדל נטען שנעשה על-ידי שופט במסגרת ביצוע תפקידו.
כפועל יוצא, הטלת אחריות בנזיקין על המדינה בנסיבות אלו אינה מתיישבת עם "תורת הנזיקין" ועם העדר אחריות בנזיקין מקום בו קיימת חסינות מהותית. יתרה מכך, קיימים סעדים חלופיים להשיג על החלטה שיפוטית במסגרת החוק והתקנות, כאשר "דרך המלך" היא הגשת ערעור, ולכן אין כל מקום לקביעת דרך אלטרנטיבית לתקיפות החלטות שיפוטיות בהן נפל פגם, אשר יש בכוחן ליצור אי סדר ולקעקע את עקרון סופיות הדיון.
עוד ציין בית המשפט כי התביעה שהגיש התובע היא במובהק הליך ערעורי שהוא נזכר להגישו באצטלה של תביעה נזיקית, כאשר לא ברור מדוע לא בחר חלף זאת להגיש ערעור על פסק דינה של השופטת ינון וממילא אין לאפשר לו כעת לפתוח סבב נוסף של התדיינות על פסק דין שהפך לחלוט.
התביעה נדחתה על הסף הן מחמת התיישנות והן מחמת חסינות שיפוטית.
