בית המשפט המחוזי הרשיע את ראש מכינת "בני ציון", ואת מנהל התוכנית בשלוחת ת"א בגרימת מוות ברשלנות בשל האסון בנחל צפית בו נספו עשרה צעירים בשיטפון. אכן, הפגיעה היא של כוח עליון, אך ארגון והובלת טיול של עשרות אנשים, בנחל, באזור שלגביו יש התרעות על שיטפונות, הצריך היערכות בטיחותית מתאימה הכוללת נקיטת זהירות מיוחדת
באפריל 2018, במהלך טיול גיבוש של מכינת "בני ציון" בנחל צפית, אירע אסון במהלכו נהרגו כתוצאה משיטפון עשרה מטיילים, ובנוסף נחבלו שניים. מכינת "בני ציון" היא מכינה קדם צבאית ששמה לעצמה מטרה להכשיר את החניכים לקראת שירות צבאי משמעותי. במוקד הכרעת הדין ניצבת שאלת אחריותם של יובל, אשר שימש כראש המכינה, ושל אביב, אשר שימש כמנהל התכנית של שלוחת המכינה בתל אביב, לאסון הנורא. האם שני אלה הביאו במעשיהם או במחדליהם למותם של המנוחים מתוך קלות דעת כפי שטוענת המדינה, או שמא הנאשמים לא אחראים למותם של המנוחים כפי שהם טוענים, והכל משמיים. מדובר בתיק חריג, בראש ובראשונה בשל ממדי האסון, אך גם בהיקפו ובשל הסיקור התקשורתי של ההליך. בכתב האישום נטען כי במעשיהם ובמחדליהם הנאשמים גרמו למותם של עשרת המנוחים ולחבלה חמורה של שניים מן המועמדים לגיוס, וזאת בקלות דעת, כאשר הם נוטלים סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמורות, מתוך תקווה להצליח למנוע אותן. יובל טען לא היה קל דעת ביחס לאפשרות מותם של המנוחים ואף לא היה רשלן בהתנהלותו. פעל מתוך תחושת אחריות כבדה ועמוקה ובשיקול דעת מלא ויסודי לאורך כל מהלך העניינים בהתאם לנתונים שהיו בידיעתו. אביב כפר באופן כללי בכתב האישום ואף כפר בכך שתוצאות האסון נבעו ממעשיהם ומחדליהם של הנאשמים.
כב' השופט י' ליבדרו פסק כי יש להרשיע את הנאשמים בגרימת מוות ברשלנות. כבר מתחילת השבוע הגורמים הרלבנטיים במכינה, ובכללם הנאשמים, היו מודעים לכך שבימי הטיול, ובפרט ביום האסון, היו צפויים בכל אזור הנגב, הערבה, ים המלח ומדבר יהודה ובנחלי הדרום והמזרח, גשמים ושיטפונות. החששות לשיטפונות באזורים אלה נעו מחשש בינוני לחשש כבד ביום הטיול עצמו. התחזיות הללו הגיעו לגורמי המכינה לא ממקור אחד כי אם ממספר מקורות. יש לזכור כי עובר לכניסה לערוץ נחל צפית, המידע שהגיע כבר היה שילוב של מציאות ותחזית, היינו, כבר היה ידוע שיורד גשם על הקבוצה. גורמים שונים הביעו במהלך כל השבוע חששות לצאת לטיול שתוכנן בסוף השבוע בנחל צאלים. החששות נבעו מהתחזיות שהתקבלו ואשר לימדו כי יש צפי משמעותי לשיטפונות בימי הטיול, באזור הטיול. חרף חששות אלו, יובל החליט שלא לשנות את מועד הטיול ואף לא את אזור הטיול. יובל, בשילוב של הערות קשות כלפי גורמים שונים, יחד עם הסברים מפורטים על "שיטת הטיול" שהציע, אשר הוצגה כשיטה בטוחה, מקצועית ומקובלת על גורמי מקצוע אחרים, ויחד עם דמותו הסמכותית אשר הקרינה על גורמים שונים במכינה, שכנע את כלל הגורמים במכינה שאין מניעה לצאת לטיול. הוא אישר כי אלמלא החלטתו לקיים את הטיול במועדו, הטיול היה נדחה. יובל היה ה"בוס" של כלל הגורמים במכינה ועמד בראש שרשרת הפיקוד. יובל הוא כריזמטי, דמות חזקה ודומיננטית והוא ידע לנצל את מעמדו, ניסיונו ואת מלוא כובד משקלו כדי שהדברים יתנהלו כיצד שהוא רצה, במקומות שהוא רצה. הוא היה מודע לחששות והדף אותם, זאת, הן באמצעות אמירות עוקצניות ואגרסיביות, בעיקר בקבוצה, כלפי מי שהעלה רצון או תהייה בדבר דחיית הטיול, והן באמצעות הסברים "מלומדים" על אודות שיטת הטיול, ההנחיות וההבהרות שמדובר בטיול בטיחותי, והכל תוך ניצול מעמדו כמנהל המכינה.
זאת ועוד, נקבע כי המכינה לא קיבלה כל שירות ממשרד החינוך לעניין יציאה לטיולים ובכלל זה לא הייתה יכולה להשתמש בשירותים של חדר המצב של משרד החינוך ולמעשה היא לא הייתה כפופה להוראות חוזר מנכ"ל משרד החינוך. הווה אומר, משרד החינוך לא סיפק למכינה או למכינות אחרות הנחיות בטיחות בעניין טיולים ואף לא ערך כל פיקוח על הטיולים שהוציאו המכינות. למרות שנעשתה פנייה מטעם גורמים שונים במכינות הקדם צבאיות אל משרד החינוך, זה לא הוציא הנחיות בטיחות, ובכללן הנחיות הקשורות לבטיחות בטיולים, עבור המכינות הקדם צבאיות. בהעדר רגולציה בתחום הבטיחות, בפרט בהקשר של טיולים, המכינות פעלו בעניין על דעת עצמן. נותר ספק סביר ביחס לשאלה האם יובל הוציא הנחיה מפורשת שאסרה על המטיילים להיכנס לנחל או להמשיך למקטע הבא בנחל אם הם כבר נמצאים בתוך נחל במידה והחל לרדת עליהם גשם. הנחות העבודה שנכנסו להנחיות המכינה בכתובים, ועל-פה במהלך השבוע שקדם לטיול, ובפרט ההנחה שזמן הגעת השיטפון אל הנחל בו מטיילת קבוצה הוא של כשעתיים – שלוש לאחר שהתחיל לרדת גשם באגן הניקוז של הנחל, הן הנחות שגויות ומטעות. לא ניתן להשתמש בכלל אצבע שכזה, שכן לכל נחל ונחל מאפיינים שונים. יתרה מכך, הפעם הראשונה שיובל שוחח עם אביב שהוביל את הטיול בשטח, לאחר שהשניים שוחחו בלילה שקדם ליום האסון, הייתה רק לאחר האסון. לאורך כל יום האסון, גם לאחר שכבר יובל הבין שהקבוצה מטיילת בנחלים והבין שקיימת סכנה, הוא לא יוצר קשר עם אביב באופן ישיר, לא מברר איתו היכן הוא נמצא. גם לאחר שנשלחו איליו תמונות הקבוצה, יובל לא יוצר קשר טלפוני עם אביב. גם לאחר שיובל מקבל שתי הודעות אשר אמורות להפעיל אצלו את כל הצופרים ולהדליק אצלו את כל הנורות האדומות, באשר הן מלמדות לכאורה על כך שהקבוצה פועלת בניגוד להנחיותיו, יובל לא חודל את הטיול ולמצער לא עורך בירור מידי היכן נמצאת הקבוצה והאם עוד ניתן לעצור את הטיול ולמנוע את התממשות הסכנה.
יתר על כן, נקבע כי בחינת התנהלות יובל ביום האסון מלמדת על כך שזה נעלם ונאלם, יצא מהתמונה בלשונו, ולא הגיב כפי שמצופה היה ממנהל מכינה להגיב. חדלונו של יובל לברר הפרטים זועק גם בהינתן לוח הזמנים שמלמד שבקלות ניתן היה למנוע האסון. לו היה מברר היכן נמצאת הקבוצה כנשלחה ההודעה בשעה 12:38, או אף כשהגיב לה בשעה 12:47, היינו כ-26 דקות לפני שהקבוצה נפגעה מהשיטפון, הייתה קיימת סבירות לא מבוטלת שהוא היה מבין שהקבוצה עוד לא נכנסה לערוץ נחל צפית. חרף האסקלציה במידע שהגיע אליו, הוא לא עוזב את הישיבה שבה נכח, ולא מבצע כל פעולה אקטיבית שהייתה נדרשת במצב שכזה. ההחלטה לא לברר ולא להתערב משל היה משקיף מן הצד ולא מנהל המכינה שלו האחריות הכללית לשלומם ולביטחונם של כלל המטיילים הייתה מלכתחילה שגויה מיסודה. אף לשיטתו, לו הוא היה עורך את הבירור הנדרש בזמן הנדרש קרוב לוודאי שהיה חודל את הטיול והאסון היה נמנע. התנהלות זו של יובל אף יצרה מצג אצל אביב לפיו הטיול בנחל תמר ובנחל צפית נעשה על דעתו של יובל, מה שחיזק סברת אביב כי אין בטיול בנחל תמר ובנחל צפית משום סכנה. בנוסף, נקבע כי מהראיות עולה כי בשום שלב אביב לא קיבל מידע מפורש ורלוונטי ביחס לאפשרות של שיטפון בנחל צפית. האפשרות שאביב לא היה בתודעה שנחל צפית עשוי לשטוף, עד להגעה לנחל צפית, היא אפשרות סבירה יותר, ולמצער נותר ביחס אליה ספק סביר. אביב העריך, שכניסת הקבוצה לערוץ נחל צפית ויציאה ממנו בתוך שעה לא מסכנת ולא תסכן את הקבוצה. לא ניתן לקבוע שהערכתו הייתה, מבחינה סובייקטיבית, מופרכת או שלא הייתה לה אחיזה במציאות. בפועל התברר כי אביב קיבל מידע שגוי, הן לגבי כך שיש לו שעה לצאת מהנחל ללא פגע והן לגבי הזמן החל לרדת גשם במכתש.
בנוסף נקבע כי, יובל ואביב לא פעלו במיומנות סבירה ובזהירות סבירה. לא פעלו הם כמדריך וכמנהל חינוכי סביר וכמנהל מכינה סביר. ארגון והובלת טיול של עשרות אנשים, בנחל, באזור שלגביו יש התרעות על שיטפונות, הצריך היערכות בטיחותית מתאימה הכוללת נקיטת זהירות מיוחדת, ליווי ומעקב קפדני, על-ידי גורם בכיר – יובל, שידע לשאול השאלות וידע לעצור הקבוצה מבעוד מועד. מנהל מכינה סביר לא יכול שלא לדעת היכן קבוצה של מכינה מטיילת ולא יכול שלא לעמוד בקשר ישיר ורציף עם מובילי הקבוצה. על אביב כמוביל הטיול היה ליזום קשר עם יובל ולהתייעץ איתו לאחר שקיבל ההתרעות, והיה לערוך בדיקות קפדניות ביותר, וודאי לפני הכניסה לערוץ נחל צפית. הוצאת טיול שכזה, וודאי במזג אוויר שכזה, היא פעילות המצריכה מיומנות מקצועית ואשר כרוכה בסיכון החיים או בבריאותו של אדם, ולנוכח העובדה שיובל ואביב לא דאגו לעצור את הכניסה אל נחל צפית חרף ההתרעות שהתקבלו במהלך יום הטיול, יש לראותם כמי שגרמו לתוצאות שבאו על חיי המנוחים והנחבלים מחמת כך שלא קיימו את חובתם. מנהל מכינה ומנהל חינוכי במכינה חבים בחובת זהירות מושגית כלפי גורמים שונים במכינה – מדריכים, חניכים ומועמדים למכינה. משהופרה חובה זו, ונגרם נזק עם קשר סיבתי, מקום שהנאשמים יכלו לצפות וראוי היה שיצפו הנזק, ניתן לומר כי גם התגבש מחדל "פלילי". בשים לב לנסיבות האירוע ניתן וראוי היה לצפות את תוצאת המוות. מחדלו של יובל הוא כאמור ממושך וכל המחדלים מצטרפים יחד לכדי מחדל אחד גדול שהוא לעצור את הטיול ולמנוע מהקבוצה להיכנס אל ערוץ נחל צפית. אל מחדלו של יובל, שלא היה גורם למוות מלכתחילה, הצטרפו מעשיו של אביב שהמשיך בטיול, ומעשיו אלו לא מסירים את האחריות מיובל. אכן, בסופו של יום הפגיעה שפגעה במנוחים היא של כוח עליון, אך אין בכוח עליון זה כדי לנתק הקשר הסיבתי של הנאשמים לתוצאה בשים לב לכך ששניהם יכלו לצפות את התוצאה האמורה שעה שכוח עליון זה, של שיטפון, היה בגדר סיכון שנכלל במעגל הסיכונים האפשריים.
יתרה מכך, נקבע כי לא התגבש אצל הנאשמים היסוד ההכרתי הנדרש בעבירת ההמתה בקלות דעת, ולא ניתן להרשיעם בעבירה זו. מודעות יובל לאפשרות גרימת התוצאה, מותם של המנוחים, לא הוכחה כדבעי. יובל לא היה מודע בזמן אמת לסכנה הצפויה לקבוצה בנחל צפית. כמו כן, קיים ספק סביר האם אכן התגבשה מודעות של אביב לאפשרות גרימת תוצאת מותם של המנוחים כתוצאה מפגיעת שיטפון במהלך הטיול. לאורך השבוע כולו אביב קיבל מידע שגוי ממספר גורמים, ביחס למספר היבטים, מידע אשר חיזק את תחושת הביטחון השגויה שלו מחד, וכפועל יוצא את חוסר מודעתו לאפשרות גרימת התוצאה מאידך. אצל שני הנאשמים התקיים היסוד העובדתי והנפשי של עבירת גרימת מוות ברשלנות. ובשים לב להתרעות שהתקבלו לאורך כל השבוע ואף בשים לב לעדכונים שהתקבלו במהלך יום האסון מחד, ולאופי הטיול ומיקומו (נחלים באזור ים המלח) מאידך, אדם מן היישוב או מנהל מכינה מן הישוב או מנהל חינוכי במכינה מן הישוב או מוביל טיול מן הישוב יכול היה לצפות את תוצאת מותם של המנוחים כתוצאה משיטפון שיפגע בהם וראוי היה שיצפה זאת. שני הנאשמים נטלו סיכון בלתי סביר להתרחשות התוצאה. עם כל הרצון לאתגר את בני הנוער, לחשל אותם ולהכינם לשירות קרבי או משמעותי בצה"ל, יש לזכור כי הבטיחות והשמירה על שלומם צריכות לעמוד בראש סדר העדיפויות ולאורן יש לפעול ולקבל החלטות. יש לשמור על שולי בטחון מתאימים והכל אל מול גודל ואופי הסכנה, באשר ערך ההגנה על חיי האדם הוא מעבר לכל. תשע נערות ונער לא שבו מהטיול ולא ישובו עוד. ברשלנותם גרמו הנאשמים למותם כתוצאה מפגיעת שיטפון במהלך הטיול אליו יצאו.
לסיכום, הנאשמים הורשעו בעשר עבירות של גרימת מוות ברשלנות, עבירות לפי סעיף 304 לחוק העונשין, ובעבירה של חבלה ברשלנות, עבירה לפי סעיף 341 לחוק העונשין.
המאשימה יוצגה ע"י: עו"ד ואדים סיגל; עו"ד דרור שטורק; הנאשם 1 יוצג ע"י: עו"ד אורי קורב; עו"ד סיון רוסו; הנאשם 2 יוצג ע"י: עו"ד ציון אמיר; עו"ד ענבר רוזנבאום
