הנאשם, איים על עו"ד ישראל עזיאל, שייצג את אחיו במסגרת סכסוך כספי. במכתבים ששלח לגורמים שונים ובין היתר ללשכת עורכי הדין, הוא כינה את עוה"ד "נבל" ואיים לפגוע במשפחתו, נכסיו, פרנסתו ושמו הטוב. השופטת מימון- שעשוע קבעה כי ההתבטאויות האובססיביות של הנאשם נועדו להטיל אימה והרשיעה אותו במיוחס לו
בית משפט השלום הרשיע במסגרת קובלנה פרטית נאשם בעבירות של לשון הרע ואיומים, אותן ביצע כלפי עורך דין שייצג מול אביו בהליכי בוררות שניהל מול אחיו במסגרת סכסוך כספי ארוך שנים. במוקד הקובלנה, שורת מכתבים ששלח הנאשם לגורמים שונים, בהם כינה את עוה"ד בכינויים קשים כמו "נוכל", "שקרן", "נבל" ואיים עליו ועל בני משפחתו בפגיעה בנכסיו, פרנסתו ושמו הטוב. נקבע, כי אין מדובר באמירות בעל פה הנאמרות בעידנא דריתחא כי אם בהתבטאויות קשות, רצופות וחוזרות שאין ספק כי נעשו בכוונה לפגוע וכי הנאשם השתמש בשפה בוטה ומתלהמת העלולה להטיל אימה על הקורא הסביר ביחס לעוצמת הטינה, האובססיביות ושאיפת הנקם שבה הוא אוחז.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
אביו של מאיר שרבט, הנאשם, ניהל במשך שנים סכסוך כספי מול חמשת אחיו, אשר יוצגו בהליך בוררות ממושך על ידי הקובל, עו"ד ישראל עזיאל. הנאשם נכח לצד אביו בדיונים שהתקיימו בהליכי הבוררות. לאחר מספר שנים התפטר הבורר מתפקידו נוכח התנהלותם הבלתי אפשרית של הצדדים, שצעקו וגידפו איש את משנהו ולא אפשרו שמיעה מסודרת וברורה של הדיונים. הבורר הדגיש כי בישיבה האחרונה התנהגותו של הנאשם, שבלטה בחריגותה גם ביחס להתנהגותם הלא נאותה של הצדדים, הגדישה את הסאה וחצתה את הקווים האדומים ומשכך הגיע למסקנה כי לא יוכל עוד לנהל את הבוררות. לטענת הקובל, כשלושה חודשים לאחר התפטרות הבורר שלח הנאשם סדרת מכתבים לבורר, לקובל, ללשכת עורכי הדין ולגורמים נוספים, בהם כינה בין היתר את הקובל בכינויים כגון "נוכל", "שקרן", "נוכל בגלימה של עורך דין", "משבש הליכי משפט", "רמאי", "נבל" ועוד. כן כלל בחלק מהפרסומים איומים על הקובל ובני משפחתו. נוכח האמור, הגיש הקובל קובלנה פרטית נגד הנאשם, בה עתר להרשיעו בעבירות לשון הרע ואיומים.
השופטת ניצה מימון-שעשוע קבעה כי יש להרשיע את הנאשם בעבירות שיוחסו לו. ראשית ציין בית המשפט כי לא יכולה להיות מחלוקת שבארבעת המכתבים היו כלולים דברי לשון הרע חמורים נגד הקובל, תוך הכפשת יושרתו והגינותו בכינויים הגרועים ביותר באופן שיש בו להשפיל את הקובל בעיני הבריות או להפכו מטרה לשנאה, בוז ולעג, ולפגוע בו ובמקצועו כעו"ד. הובהר, כי אין מדובר באמירות בעל פה הנאמרות בעידנא דריתחא, כדרכם של קללות וניבולי פה הנפלטים ברגע של כעס, כי אם בהתבטאויות קשות רצופות וחוזרות שהועלו על הכתב בתפוצה נרחבת ובסדרת מכתבים שנשלחו בזה אחר זה לגורמים שונים במשך שלושה חודשים.
לא זו אף זו, לדעת בית המשפט המלים המשמיצות והבוטות בהן השתמש הנאשם פעם אחר פעם אינן מותירות כל ספק באשר לכוונתו לפגוע בשמו הטוב של הקובל ולהפכו מושא לבוז בעיני קוראי המכתבים, וכן להלך עליו אימים בקשר לפעילותו המקצועית כבא כוחם של אחיו בהליך הבוררות ובהליכים המשפטיים. כך בפרט, כאשר המכתבים נשלחו ללשכת עורכי הדין, שהיא הגוף המקצועי שעל שורותיו נמנה הקובל, וכן לחבריו למקצוע, ללקוחותיו, ולבוררים שהם שופטים בדימוס. עוד ציין בית המשפט כי המטרה של פגיעה בקובל לא הוצנעה בפרסומים אלא הובלטה בהם, והנאשם כתב מפורשות כי מטרתו היא לפגוע בקובל, לשלול לו את הרישיון, לשבש את חייו ולגרום לכך שילדיו לא יוכלו ליהנות מהרכוש שצבר. עוד ציין בית המשפט כי משלוח ארבעה מכתבי השמצה קשים בזה אחר זה במהלך תקופה של כשלושה חודשים מלמד כי מדובר במסע נקם מחושב ומתוכנן, כאשר הנאשם עצמו הבהיר במכתביו שהם אינם נכתבים ברגע של כעס אלא פרי החלטה נחושה ("אינני נמצא יותר בסערת רגשות אלא בסערת קרב", "גם אם אאלץ לנדוד במדבר ארבעים שנה, אגבה את המחיר מהנבל... ואת הרכוש", "נסה אותי!!! הפסקתי לשחק דמקה אני משחק איתך שח מט וכדאי שתבין זאת").
הסירוב להתנצל – מצביע על כוונה לפגוע
עוד ציין בית המשפט כי עוינותו הרבה של הנאשם כלפי הקובל התבטאה גם במהלך המשפט, בו המשיך וכינה אותו בכינויי גנאי וביטא רצון לפגוע ולנקום בו. גם בכך יש לדעת בית המשפט כדי ללמד על המניע של רגשות עוינות, זעם ותסכול כלפי הקובל, ועל המטרה של פגיעה בו. בנוסף, למרות שבמהלך ההליך הציע בית המשפט לא אחת כי הקובל יחזור בו מהקובלנה כנגד התנצלות של הנאשם, הרי שהאחרון סרב פעם אחר פעם לחזור בו מההכפשות הקשות שכתב. בעניין זה, קובעת הפסיקה כי הסירוב להתנצל על דברים מכפישים כאשר ניתנת הזדמנות לכך, תוך ייתור הליכי המשפט, עשויה ללמד בדיעבד על הכוונה לפגוע, וכי ראיה זו מצטרפת ליתר הראיות ואינה מותירה ספק לגבי קיום כוונה כאמור מצד הנאשם.
עוד ציין בית המשפט כי הוכח שהנאשם שלח כל אחד מהפרסומים לשני אנשים לפחות זולת הקובל, באופן העונה על רמת השכנוע של מעבר לספק סביר הדרושה בקובלנה פלילית. מעבר לכך, הוכחה מידת מעורבותו הרגשית האינטנסיבית, שלא לומר האובססיבית, של הנאשם בסדרת המכתבים ששלח, ואת רצונו לתת ביטוי בתפוצה רחבה ככל אפשר להלך רוחו הזועם ולדעותיו על התנהלות הבוררות ועל אופן ייצוגו של הקובל את לקוחותיו, כך שלא נותר ספק סביר שמא הנאשם החליט להימנע ממשלוח המכתבים למי מהנמענים הרשומים עליהם, או ש"שכח" לעשות כן.
בכל הנוגע להגנות החוק, קבע בית המשפט כי הנאשם נכשל מלהוכיח את יסוד אמת הפרסום, מאחר שלא הוכח כל בסיס עובדתי לכינוי הקובל בשמות התואר המשמיצים "נוכל", "נבל", "שקרן", "גנב" ורמאי". בעניין זה, אישר הנאשם בחקירתו הנגדית כי לא ידוע לו על כל עבירה פלילית או אתית שהקובל הורשע בה והטענות היחידות שהעלה כבסיס להשמצותיו הקשות הן לגבי יעוץ וייצוג משפטי שנתן ללקוחותיו. עוד הזכיר בית המשפט כי אביו של הנאשם היה מיוצג לאורך כל תקופת הפרסומים על ידי עורך דין מלומד ובקיא בליטיגציה שעמו יכול היה הנאשם להיוועץ, כך שלא אי הבנה בדקויות המשפטיות או חוסר אונים של אדם פשוט בהתמודדות עם מסכת משפטית מורכבת וממושכת הם שעמדו ברקע הפרסומים. עוד נקבע כי מאחר שהנאשם השתמש במילות הכפשה והשמצה בוטות, ללא ביסוס עובדתי הולם - הרי שלא הוכחה הגנת תום הלב בנסיבות העניין, ובכלל זאת הגנת הבעת הדעה והגשת תלונה בתום לב לרשות מוסמכת. זאת ועוד, לא דובר בפרסום המותר על פי דין שכן הפרסומים לא נעשו "תוך כדי דיון" בפני שופט או בורר כפי שנדרש, והם נשלחו באופן פרטי ואישי ולא היוו כתבי טענות בהליך משפטי כלשהו. גם העובדה שהקובל הגיב כלפי הבורר לאחד ממכתבים אלה אינה הופכת אותם לחלק לגיטימי מהליך הבוררות. אשר על כן, הרשיע בית המשפט את הנאשם בעבירה של פרסום לשון הרע בכוונה לפגוע בכל ארבעת הפרסומים מושא הקובלנה.
לבסוף, הרשיע בית המשפט את הנאשם גם בעבירת האיומים שיוחסה לו, וזאת בנוגע לשלושה מתוך ארבעת הפרסומים בהם הופיעו ביטויים המהווים איום בפגיעה בנכסיו, בשמו הטוב ובפרנסתו של הקובל. אשר לשאלה האם יש דובר באיום בפגיעה "שלא כדין" (לעומת למשל באמצעות תביעה משפטית, הגשת תלונה ללשכת עורכי הדין וכיוב'), קבע בית המשפט כי אמנם הנאשם ציין כמה פעמים את ההסתייגות כי יפעל רק "על פי חוק", אולם מבחן היות האיום "שלא כדין" אינו רק בהיבט המילולי אלא גם ברושם הכולל שהפרסום מותיר על הקורא הסביר בנסיבותיו של האדם שנגדו הופנה האיום. הנאשם כתב "אני ארדוף אותו ואת משפחתו עד חורמה", "אדאג שילדיו לא ייהנו מהרכוש שצבר אביהם במרמה", "עם נבל אתנבל וכך יעשה בנחישות ובלי רגישות", "אני יתחיל לגבות ממנו מחיר אישי יתחיל להזיע" ועוד. כל אלו, יוצרים לדעת בית המשפט חשש אובייקטיבי בעיני הקורא הסביר כי הכותב לא יבחל במעשי נקם החורגים מהגשת תביעה משפטית או תלונה ללשכת עורכי הדין, וברי כי נועדו ליצור רושם כזה ולהטיל מורא כזה. כן ציין בית המשפט כי הטענה שהנאשם פעל מתוך מצוקה נפשית עקב התמשכותם יוצאת הדופן של ההליכים המשפטיים בסכסוך, אין בה כדי להשליך על הכוונה הפלילית שהתגבשה במוחו בעת כתיבת הפרסומים ושליחתם.
